גם על דה מרקר זרקתי, אבל בסוף מצאתי את הזמן בלו"ז הצפוף שלי לחזור לכתוב שם. נקווה שזה לא יהיה חד פעמי.

חדשות טריות וניתוח מעמיק בבלוג החדש:

כן, עוד פוסט בבלוג החדש, ששכחתי לעדכן עליו כאן:

 

פוסט חדש עלה בבלוג החדש. רלוונטי מתמיד לסטודנטים הפעם.

אתם מוזמנים לקפוץ לשם ולקרוא

פוסט חדש בבלוג החדש על משחק החיים:

תעדכנו את הסימניות שלכם, המועדפים שלכם, קוראי הRSS שלכם ומה שלא יהיה.

All my bags are packed
Im ready to go
Im standin here outside your door
I hate to wake you up to say goodbye
But the dawn is breakin
Its early morn
The taxis waitin
Hes blowin his horn
Already Im so lonesome
I could die

So kiss me and smile for me
Tell me that youll wait for me
Hold me like youll never let me go
cause Im leavin on a jet plane
Dont know when Ill be back again
Oh babe, I hate to go

 

יאללה, עזבו אותכם שירים עכשיו. כנסו כנסו: http://cafe.themarker.com/view.php?u=40983

 

לפני מספר שעות כתבתי כאן פוסט מאד חריף כנגד עופר עיני ושאר המושחתים בהסתדרות. איום השביתה המופרך בשל הלנות השכר ברשויות המקומיות פשוט עלה לי על העצבים.

מסיבות שפירטתי בפוסט, הסברתי למה אני חושב שהשילוב של ההסתדרות ושל מרכזי המפלגות הוא הדבר הכי מטונף, מסריח ומסואב שקיים בישראל וכי יש למחוק את זכות הקיום שלהם.

כמו כל מספר חודשים, אנחנו שומעים על איום השביתה, שהיה הפעם גדול וממשי מתמיד. ואני? למה זה בכלל מעניין אותי? כמו רוב האזרחים בישראל התייאשתי, ואין לי כוח להיות עוד לוחם בשחיתות, אין לי כוח לנסות לנקות את המערכת המטונפת הזאת. אין לי כח לעמוד מול ערימת העלוקות שיושבת על הקופה הציבורית וגורמת לכולנו נזק בלתי הפיך. התרגלנו לנזק הזה, כמו להרבה דקירות קטנות של מחטים שמכאיבות לך אבל לא הורגות אותך.

ומטריף אותי הרעיון הזה, שמשביתים משק שלם בשביל בעיות של הלנת שכר ברשויות מקומיות, שנובע בין היתר מכך שהן מלכתחילה מעסיקות יותר מידי אנשים ואחר כך לא יכולות לעמוד בתשלום שלהם. הנושא צריך להיפתר בין עובדי הרשויות, בית הדין לעבודה ומשרד הפנים. ראשי הרשויות חייבים ללכת לכלא, ואם הדבר לא נאכף אז ההסתדרות (שכביכול דואגת לעובדים היקרים) צריכה להפגין מול ראשי הרשויות ולצאת למלחמה נגדם, ולא נגדנו. האנשים שמשלמים את המיסים שבזכותם ההסתדרות והמגזר הציבורי המנופח שלנו קיימים. הטיעונים של ההסתדרות להשבתה הם מופרכים. לפגוע באזרחים בשביל להפעיל לחץ פוליטי על ממשלה הוא מה שעושים ארגוני טרור. בדיוק כמו מחבלים מתאבדים שנשלחים להרוג אזרחים תמימים בשביל לפגוע בבטן הרכה ולהפעיל לחץ פוליטי, כך עושה גם ההסתדרות כשהיא משביתה את המשק ומשבשת את החיים של אזרחים תמימים בשביל להשיג את מטרותיה. ורק שיהיה ברור: כן. אני משווה את ההסתדרות לארגוני טרור ואת העומדים בראשה לטרוריסטים. הם לא הורגים אנשים, אבל הם ללא ספק פוגעים בזכויות אדם. מעט זכויות האדם שקיימים במדינה חסרת החוקה שלנו. אבל למרות הדעה האישית שלי, לא הייתי בכלל כותב כלום- כי כמו שכבר ציינתי, אין לי כוח. אבל הפעם עופר עיני נגע בנקודה רגישה: הטיסה שלי לאמסטרדם שאמורה לצאת לדרכה בצהרי יום חמישי.

האיום להשבית את נמלי התעופה, הקפיץ לי את הפיוז. לא רק בגלל החוצפה לשים את זכות השביתה מעל חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אלא בגלל החוצפה לדפוק לי את החופשה המתוכננת שלי, אחרי 3 שנים מסויטות של לימודי מדעי המחשב ולחץ אטומי שלא איפשר לי אפילו לצאת לקפריסין. אז בתגובה החלטתי להעביר כאן מסר מאוד ברור ומאד תקיף: אולי להילחם בשחיתות אין לי כוח, אבל מי שמתעסק עם החופשה שלי - צריך לדעת מה יפול עליו. טני בד"כ לא מתעצבן מדברים, כמה רציניים שלא יהיו. אמא שלי היא בעלת כישרון פנומנלי לשגע אותי בצורה שלא תיאמן, אבל היא כמעט היחידה שיכולה להוציא אותי מאיזון. רוב האנשים, מעולם לא נתקלו בי כשאני עצבניאבל כשזה קורה, לא כדאי לעמוד בדרך שלי. והיום זה כמעט קרה.

אם השביתה בנמלי התעופה היתה יוצאת לפועל - הייתי צריך לממש איום מאד מפורט שכתבתי כאן. עיקריו של האיום היו להקדיש את הזמן שיתפנה לי בעקבות ביטול החופשה למציאת דרכים לרמיסה משפטית, ציבורית ופוליטית של עופר עיני ושל הסתדרות העובדים. ואם הזמן הזה לא היה מספיק - אז להמשיך במסע הצלב הזה עד שאני אוכל למלמל לעצמי. הפוסט הזה אולי נכתב בהומור, אבל עופר עיני לא היה צוחק בכלל.

אבל לצערי קריסה מוחלטת של המחשב גרמה לפוסט ללכת לאיבוד בין אלפי ביטים ממחושבים שלעולם לא אוכל לשחזר. וכנראה שלמזלו של עופר עיני, ממש קצת לאחר מכן הוא החליט לרדת מהעץ שטיפס עליו והשביתה נדחתה. לפחות נכון לעכשיו.

אומרים שטעם הנקמה הוא הטעם המתוק בעולם. אני לעומת זאת, אצטרך להסתפק בינתיים בטעם של פנקייק הולנדי.

ואיך אפשר בלי עוד קצת פוליטיקה?

בסוף השבוע שעבר יצא סופית הרמטכ"ל היוצא דן חלוץ לגמלאות. את ההחלטה הוא קיבל לפני קבלת המלצות וינוגרד לפעילות צה"ל במלחמה, ואחרי הרבה מאוד רפש שהוטל בו בתקופה שאחרי כניסת צה"ל ללבנון, החל משאלות חצי לגיטימיות לגבי יכולתו לפקד על צה"ל ועד לשטויות לא רלוונטיות כמו פרשת תיק המניות. במקרה של חלוץ האש הגיע מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה.

השמאל הקיצוני עוד זוכר לו את תשובתו "רעד קל בכנף" לשאלה מה הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה - כאילו שזו לא התשובה הלגיטימית שצריך לענות כל טייס שנמצא במטוס ואמור להתמקד ב100% בביצוע המשימה שלו בלי להתעסק ברגשות.

הימין הקיצוני עוד זוכר לו את היותו רמטכ"ל ההתנתקות, שהיה האחראי על הביצוע בפועל להעביר דירה את ישובי חבל עזה, בלי קשר לעובדה שמרגע שהוטלה על הצבא המשימה זהו תפקידו של הרמטכ"ל.

ה"ירוקים" בדרגים הבכירים הכפופים לו מלמטה עוד זוכרים לו את הרפורמות במטה הכללי, המינויים שהביא של קצינים מתוך חיל האוויר לתפקידים במטה הכללי והרפורמות בשיטות העבודה שהביא איתו מחיל האוויר. אני זוכר את התקופה שלי בבה"ד 1, בה למדנו שיטות פיקודיות וכיצד בצה"ל הירוק תמיד נפעמו מהניהול המוצלח של חיל האוויר, שיטות התיחקור וקבלת ההחלטות המקצועית - אבל כנראה שההתפעמות היא רק עד לשלב בו הנהלים מגיעים אליהם ועלולים לסכן להם את הקידום. מה גם שמדובר בטייסים, שהירוקים תמיד אוהבים לשנוא. מי בגלל התנאים המועדפים שלהם ומי בגלל פחיתות הכבוד בגלל הסיסמא "הטובים לטייס".

האנשים שמעליו - אולמרט ופרץ - אולי לא היו רוצים לראות את חלוץ מתפטר, אבל אין ספק שהם מקווים לצאת בשלום מועדת וינוגדר ובזכות חילוף הרמטכ"לים לטעון שהמסקנות הוסקו, החילופים נעשו וכמובן שאין צורך גם לשלוח אותם הביתה.

וזו בעצם היתה הבעיה העיקרית של דן חלוץ, ושל כל מי שנמצא יותר מידי באמצע. באמצע אין אחווה וסולידיות שיש בקצוות ולא תמיד תמצא אחים לצרה - כי אולי הרוב נמצא באמצע, אבל זהו הרוב הדומם. כשאתה באמצע אז לאנשים שבצדיים הרבה יותר קל לראות אותך, לכוון אליך ולתקוף אותך, מאשר אחד את השני.

אבל זהו, חלוץ כבר לא באמצע. הוא השתחרר ונשאר לי רק לאחל לו בהצלחה באזרחות ושלא ישכח את המגבת כשהוא יוצא להזדכות על הקיטבג באפסנאות - לי השיכחה הזו זה עלתה במת"ש ו20 שקל קנס, ופשוט חראם על מענק השחרור.

ואם כבר חלוץ יוצא מהאמצע, אז למרות שהוא לא בדיוק הילדה הקטנה מתוך השיר The middle של Jimmy Eat World, אני רוצה להקדיש לכבוד האזרחות את הבית השלישי:

 

 

נדהמתי. נדהמתי לקרוא כל כך הרבה על המשפט של רמון בעיתוני סוף השבוע וההכפשות על בית המשפט. אחרי שחבר חצי-משפטן הסביר לי שלסמוך על העיתונאים אי אפשר וכדאי לי להתייחס רק לפסק הדין עצמו, החלטתי לקרוא אותו בעצמי. בכל מקרה יש לי מבחן בקרוב בקורס "דיני עסקים" וקריאת פסקי דין יכולה תמיד להיות תרגול טוב.

אז אני לא מבין הרבה במשפטים, אבל אחרי שקראתי את פסק הדין (ותודה לדובר בתי המשפט) נדהמתי עוד יותר. לא אכפת לי עכשיו מתאוריות קונספירציה שנויות במחלוקת או כל מיני דברים אחרים. אכפת לי רק מהשורה התחתונה, ועל מה משפטים מוכרעים בעצם.

בקורס הזה של "דיני עסקים" תמיד קודחים לנו בשכל על מבחן "האדם הסביר" וכל דבר כמעט מתנקז לשאלה "האם האדם הסביר היה נוהג כך?". אז השאלה המרכזית במשפט רמון היא האם האדם הסביר היה מפרש את שיחת הפלירטוט כאילו המתלוננת מתחילה איתו? האם האדם הסביר היה מאמין שהמתלוננת מנסה להתחיל איתו?

השופטים במשפט רמון, באמצעות שלל טיעונים, קובעים שלא. יותר מזה - הם קובעים שכלל לא היתה שיחת פלירטוט. מבחינתם, כשבחורה אומרת לאדם שהיא לא מכירה "בוא איתי לקוסטה ריקה" או "השר, אני לא יכולה לעמדו בפניך" לא מדובר כלל בפלרטוט - אלו משפטים שהוצאו מהקשרם. מהו לדעתם ההקשר הנכון של "אני לא יכולה לעמוד בפניך?" על זה הם לא עונים.

זאת ועוד, הם אומרים כי עצם העובדה שהמתלוננת פנתה לרמון בתור "השר" (ולא "חיימקה" כנראה) מסירה כל ספק של שיחת פלירטוט. הרי הדבר ידוע לכל גולנצ'יק ששר אי פעם "אוי הקצינה / אוי הקצינה / עם התלתל על הפיטמה / וכשאני רואה אותך / תחתוני צרים עלי". הרי אם אתה פונה אל הקצינה בתואר "הקצינה", הרי שאין כאן שום כוונה לפלרטוט, שלא נדבר על כוונה לזיין את מושא השיר.

זאת ועוד, מסבירים השופטים כי עצם העובדה שרמון כלל לא ידע את שמה של המתלוננת, הדבר עומד בניגוד מוחלט לאווירה של פלירטוט. השופטים, אשר כנראה בקיאים לחלוטין בנושא ויוצאים לחרוש על הפיק-אפ ברים בתל אביב לאיזה דרינק אחרי יום עבודה מפרך, יודעים לספר לנו את הדבר שידוע לכל בליין ובליינית בTLV: כשאתה מתחיל בשיחת פלירטוט, הדבר הראשון אשר אתה עושה הוא לשאול לשמה של המפלרטטת עימך. הרי מתי תשאל אותה לשמה?! בסיגריה שאחרי?! בחביתה של הבוקר?!

פסק הדין עצמו מלא בעוד כל מיני פרשנויות ביזארית ולא הגיוניות ונראה כאילו כולו בנוי על איזו לוגיקה מעגלית: היא צעירה, חכמה, נאיבית וצודקת, ולכן אפשר להאמין לה. הוא לעומת זאת מנסה להתחמק מהאשמה, ולכן הוא לא אמין (כי הטיעונים שלו לא תואמים לטיעונים שלה, שכידוע אפשר להאמין להם), ולכן הוא אשם.

חובת השופטים במשפט פלילי שכזה היא להרשיע במידה ובוצע מעשה מגונה מעל לכל ספק סביר. במקרה שלנו, שבו השופטים מאמצים כל פרט קטן בגירסת התובעת, מתייחסים בסלחנות לכל טעות קטנה שלה ומתעלמים לחלוטין מעדויות כי המתלוננת אינה אמינה, קופצים להם בפסק הדין ספקים אחושרמוטה סבירים כי אולי אמנם היה מעשה - אבל לא מעשה מגונה.

אחרי פסק דין כזה, נותר לאדם הסביר רק לתהות מה היה קורה לו אם הוא היה נמצא בסיטואציה כזו. כיצד יהיה עליו לפרש התנהגות ביזארית של אישה, קצינה שלמה בצה"ל, שאמורה להיות כביכול בוגרת ומושכלת (הרי בצה"ל שלנו אם היא לא היתה בוגרת היו מדיחים אותה מקורס קצינים כנראה), שמצד אחד רוצה לקחת אותו לקוסטה ריקה, ומצד שני נותנת לו את הטלפון שלה אחרי שהוא מנשק אותה.

למזלנו, המתלוננת, בראיון שנתנה אחרי המשפט, מבהירה לאדם הסביר מתי נשיקה תחשב מבחינתה מעשה מגונה ומתי לא:

האם הבנתם, בני אדם סבירים יקרים? רמון תרח זקן, צעיר רק בשנה מריצרד גיר ומבוגר בשנים רבות מבחורים צעירים כמו גורג' קלוני בן גילו של אבא שלה. טוב, אז אולי זה גם בגלל שהוא נראה פחות טוב מהם. הוא פשוט לא מושך. בכלל, הסיבה היחידה שהיא בכלל הציעה לו לטוס איתה לדרום אמריקה, היא שבזכות החסינות הדיפלומטית שלו בטח יהיה הרבה יותר קל בשבילה להעביר קצת גנג'ה במעברי גבול. תודו שלהעביר את זה במזוודה של שר משפטים זה הרבה יותר קלאסה (והרבה יותר נוח) מלהחביא טולה בתחת.

ואם עדיין לא ברור לכם מה הלך פה - נחלצים לעזרכתם התותחים של Saturday Night Live ומסבירים לכם בדיוק כיצד ניתן לחזר אחרי בחורות בלי להסתבך בתביעות משפטיות - ובמצב השופטים שלנו בארץ היום מדובר פשוט בסרטון חובה כדי שתלמדו לא להסתבך עם החוק. תלחצו כבר!

אז נכון. עשיתי הפסקה ארוכה.

ואני שוקל להמשיך אותה.

כתבתי שהבלוג בחופשה בגלל הלפטופ ההרוס שלי והארנק הגנוב שלי.

הארנק, דווקא לא נגנב אלא אבד - ונמצא. ככה שסתם הטחתי האשמות. אבל את כרטיסי האשראי כבר ביטלתי, ואני עדיין מחכה לכרטיס חלופי שלא הגיע עדיין. בנתיים אני חי על אספקה לא סדירה של מזומנים כבר חודש. די מתסכל

וכאילו זה לא הכל, החלום של המאזדה-ליסינג עדיין לא התממש ואני מחכה שכבר יחזרו אלי עם הצעת מחיר לאיזשהו כלי תחבורה שאפשר להתנייע בו באופן עצמאי. סוס ועגלה יספיקו לי. זה עדיף על הנסיעה בתחבורה הציבורית המחורבנת של אגד - משהו שאני לא מאחל גם לאנשים שאני שונא.

ובנתיים הסמסטר נגמר בזחילה איטית. תואר שני במנהל עסקים זה משהו שכבר לא מרגיש כל כך כמו אוניברסיטה. לפחות לא בהיבט של האין-זמן-לכלום והחנק שאתה מרגיש בזמן לימודים לתואר במדעי המחשב. ככה שהיה לי הרבה יותר זמן פנוי, לעבודה ולדברים אחרים. היו לי גם הרבה דברים שרציתי לכתוב בזמן הזה - אבל איכשהו שכבר אני נמצא מול מחשב אני לא מוצא את עצמי מתיישב לכתוב באמת. מעניין אם אני בכלל אחזור לזה כשהמחשב שלי יחזור מתיקון.

בקיצור, כמו חולה בקומה, גם הבלוג ממצמץ לפעמים, אבל אני לא יכול להבטיח אם הוא בכלל יחזור לתפקד או אם עדיף לנתק אותו מהמכשירים.

 

אם נתחיל בחדשות הרעות, אז לצערי הרב שוב הלך לי הלפטופ, רק הפעם בצורה קצת יותר דרסטית מבקיץ האחרון, ובלית ברירה נאלצתי לשלוח אותו לשירות הוטרינרי של HP כדי שינסו להציל אותו, ובנתיים אני תקוע בלי מחשב לרפואה בדירה שלי עד אחרי הסופ"ש. מזל שאימצתי חתול.

בנתיים, אם נתעלם מהמחשב השרוף שלי, אפשר לראות שצצו להם באינטרנט שני אתרים נהדרים, חינמיים לחלוטין וכנראה גם מפרי זכויות יוצרים בענק, אז הם בטח יסגרו מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק (מה שאומר שכדאי שתזדרזו להנות מהם כל עוד אפשר).

האתר הראשון הוא Vnes, והוא בעצם אמולטור דפדפן לנינטנדו. מה זה אומר? במילים פשוטות, אתם יכולים ישירות מהכתובת הזו לשחק לכם בכל משחקי הנינטנדו הישנים והטובים: החל מסופר מריו 3, דרך קונטרה ועד זלדה. לא צריך להוריד שום תוכנה והכל מתבצע ישירות מהדפדן (בהנחה והוא תומך בJAVA - ואין סיבה שלא יתמוך). מדהים כמה שזה פשוט.

האתר השני נקרא Yacoby's Wandering's והוא בעצם מציע לכם לצפייה את כל העונות של "משפחת סימפסון" עד העונה הנוכחית - ה-18 במספר, כל 5 העונות של "פיוצרמה" - הסידרה האפילו יותר גאונית מאותו יוצר, ולמתקדמים גם את כל 5 העונות של הסדרה "איש משפחה", המצחיקה לא פחות ומופרעת אפילו יותר. וגם פה, הכל זורם ישר מהדפדפן, בלי להתקין שום תוכנה במחשב ובלי לחכות שעות שהקובץ ירד. אמנם האיכות היא לא DVD, אבל אם אתם רוצים DVD תקנו DVD. אם אתם רוצים לשרוף זמן, פשוט תכנסו. חוויה נהדרת שמומלצת במנות קטנות של פרק אחד כל פעם שמשעמם לכם.

תמצלו את זה אתם כל עוד אתם יכולים. החיים קצרים, ומי יודע מתי גם הלפטופ שלכם ישרף...

ובכן, תביעה חדשה בעולם האינטנרט והשרברבות: uTube תובעת את YouTube. לאחרונה החליטה החברה הקטנה לצינורות utube לתבוע את החברה הגדולה לסרטונים באינטרנט youtube, בגלל הדמיון בשמות אתר האינטרנט של החברות.

אז נכון, חברת השרברבות היתה שם קודם, אבל זו לא הסיבה שהיא תובעת.

הסיבה שהיא תובעת, שימו לב: כמות האנשים שנכנסים בטעות לאתר שלהם, כשהם בעצם רוצים לראות קצת סרטונים מצחיקים באינטרנט.

החברה מתלוננת שבמקום 1,500 גולשים ביום, החלו לגלוש באתר שלה 2 מליון גולשים ביום. הדבר החריף במיוחד כשגוגל קנו את יוטיוב - אז הגיעו בטעות לאתר 68 גולשים בחודש אחד, מה שגרם לקריסת חוזרת ונשנית של האתר שלה.

68 מליון גולשים בחודש הם החלום הרטוב של כל מפרסם באינטרנט. אנשים היו מוכרים את אמא שלהם בשביל כמות כזו של גולשים: יש אנשים שמשלמים מליונים על כתובות אינטרנט דומות לכתובות מוכרת רק בשביל מסת הגולשים התועים שיגיעו לאתר שלהם עקב שגיאת כתיב קלה. אבל כנראה שאינסטלטורים לא ניחנו בחוש שיווקי מפותח, ולכן הם החליטו לתבוע את גוגל (שהם היום ההורים של יוטיוב ומאד מאד עשירים) על מנת שישנו את שם האתר של יוטיוב, או לחליפין ישלמו להם על מנת להעביר את האתר לכתובת אחרת.

למעשה, אם היה להם קצת שכל, הם היו מוותרים על התביעה ופשוט קונים שרת קצת יותר חזק שלא יפול - ואז פשוט שמים באתר הבית שלהם פרסומות של גוגל במקום לתבוע את גוגל. סביר שלא רק שהם היו עושים יותר כסף מאשר מהתביעה המופרכת הזאת, אלא שהם היו עושים כל כך הרבה כסף, שהם לא היו צריכים לייצר יותר אף צינור מתכת, או לשחרר אף סתימה באמבטיה, ופשוט נהנים מהכסף שיזרום להם לבנק.

כמה כסף בדיוק? נגיד את זה ככה: זוכרים את סופר מריו? גם אם הוא היה קופץ על מטבעות כל היום הוא לא היה עושה כל כך הרבה כסף מצינורות.

 

אני מתכבד בזאת להודיע, שלפני מספר שעות יצאתי מהמבחן האחרון בתואר הראשון שלי.

לקח קצת זמן לסיים אותו, כי רק היום יצאתי ממועד ג' במבחן בלוגיקה מתמטית, מה שמרח לי את התואר עד היום בעצם - וימשיך למרוח לי אותו עד שאני אקבל את הציון הזה ואוכל באמת לסגור את כל הניירת. אבל בעיקרון את החובות שלי סיימתי - עכשיו הציון שלי הוא בידי שמיים ובידי פרופ' ריפס (והם די מקורבים אגב - הוא הרי גילה את הצופן התנכ"י). בנתיים, אני רק מחכה שזה יגמר והכל יהיה כבר רשמי על נייר, למה עושים לי בעיות עם התואר השני בגלל ה"סגירה המאוחרת" הזו. וכידוע, בירוקרטיה של אוניברסיטה קשה להזיז ברגע שהבעיות מתחילות.

לצערי הרב אני חייב לציין שבהסתכלות לאחור, אני ממש לא מבין את הצורך שלי בקורס הזה. לא שהוא לא קורס חשוב, אבל הוא קורס מאד מתמטי שהקשר שלו למדעי המחשב הוא רופף במקצת. אני לא יכול לחשוב כמעט על שום תחום במדעי המחשב שנדרש מבוגר תואר ראשון (וגם לא הרבה שנדרשים מבוגרי תואר שני) שמצריך את החומר שלמדנו במסגרת הקורס הזה. זה קורס מאד מתמטי (תשכחו מהלוגיקה שאתם מכירים מהפסיכומטרי, זה ממש לא אותו דבר) ומאד פורמלי בהגדרות והניסוחים שלו, ככה שהידע שנרכש בו מיועד יותר למתמטיקאים ופחות למחשביסטים. מה שבטוח - אני לא אצטרך את הידע הזה לא בתואר השני במנהל עסקים, ולא בעבודה והמשפטים ששיננתי להיום כנראה ישכחו להם מאד מהר באיזו פינה אפלה ומבודדת במוח. מצד שני אני יוצא מהאוניברסיטה בלי שלמדתי קורסים של תכנות מונחה עצמים מתקדם, בלי שלמדתי קריפטוגרפיה והצפנה, בלי שלמדתי על בינה מלאכותית ובלי שלמדתי על ניהול ויצוג מידע באינטרנט (שם מפוצץ למסדי נתונים באינטרנט). כל כך הרבה קורסים שחבל לי שלא למדתי כי פשוט לא היה זמן - ועכשיו אני כבר לא בטוח אם יהיה לי כוח סתם ללמוד אותם בעצמי.

אז לסיכום התואר במשפט אחד: היה קשה, היה מתיש, היה מתגמל והיה סבבה, אבל אני חושב מישהו צריך לשבת באופן דחוף על הסילבוס של הלימודים שלנו.

 

ביום חמישי האחרון התקיים כנס עם הטייטל המפוצץ “The state of play in Israel” במועדון המעבדה בירושלים. ובניגוד לרבים מהכנסים בתחום אבטחת המידע שיצא לי להיות נוכח בהם, היה משהו אחר לגמרי: זה היה כנס שדן במשחקים.

אז כן, יש בארץ אנשים שמפתחים משחקים, ויש פה אפילו סניף של הארגון בין לאומי (שהיה אחראי על ארגון הכנס) שנקרא IGDA, או בקיצור "איגוד מפתחי המשחקים הבינלאומי".
אז בתור אדם שמשחקים ותעשיות משחקים יקרים לליבו החלטתי שזה מספיק חשוב בשביל לוותר על יום עבודה והגעתי לכנס. הכנס כלל בתוכו פאנל הרצאות שהתפרס על גבי יום שלם (תשע עד חמש), מה שמראה שאכן יש תעשיה הקשורה במשחקים בארץ. מה שעצוב, היא שזוהי לא תעשיה שמפתחת משחקים.
בארץ הקטנה שלנו, שמצליחה מאד בעולם בתחומי הייטק וטכנולוגיה שונים, פשוט לא קיימות חברות לפיתוח משחקים. ומשחקים זה שוק שמגלגל הרבה כסף – הרבה יותר מתעשיית האנטי וירוסים למשל. רק בארה"ב לדוגמא, שוק משחקי הקונסולות (לא כולל משחקים למחשבי PC) גילגל בשנה האחרונה 10 מיליארד דולר במכירות, שזה מילארד דולר יותר ממכירות כרטיסים בקולנוע בארה"ב.
אז בארץ התעוררו כבר לפני יותר משנה כמה קרנות הון סיכון שמריחות את הכסף הזה כמו שבולדוג מריח בשר. הבעיה היחידה היא שהן לא הרבה יותר חכמות מכל בולדוג ממוצע: הן יודעות לרייר והן יודעות להתנפל. אבל כמו הבולדוג הממוצע, אין להן שום הבנה בסיסית במשחקים. יושבים בהן בעיקר אנשי עסקים ותיקים, שרובם משחקים פעם בכמה זמן במשחקוני אינטרנט או בסוליטר, ומדי פעם מנסים לשחק עם הילד שלהם קצת בכדורגל בפלייסטיישן. האנשים הללו כמובן לעולם לא יצליחו לזהות את ההבדלים בין משחק טוב למשחק מחורבן, גם אם מדובר במשחקים קיימים שמוצגים להם מול העיניים (ובכלל לא ניכנס למשחקים "על הנייר" שבהן הן אמורות להשקיע כסף.
לכן, החברות בארץ עושות מה שהן יודעות לעשות: להשקיע בטכנולוגיה. ואם אתה רוצה שישקיעו בך, אתה צריך לפתח טכנולוגיה ולא לפתח משחק.
בגלל זה כנראה, כל החברות שראינו בכנס בעצם מפתחות טכנולוגיות ולא מפתחות משחקים. שימו לב למשותף בין החברות שהציגו: DoubleFusion מפתחת מנוע פרסומות למשחקים, AISEEK מפתחת "מאיץ" בינה מלאכותית לשימוש במשחקים, אוברון מפתחת פלטפורמה אחידה למשחקי סלולר, פיקסלפליי מפתחת משחקים לממיר הדיגיטלי בכבלים/לווין וכו'. אפילו Funtactix, החברה היחידה שמפתחת משחק "אמיתי", עשתה את גיוס ההון שלה בזכות איזשהו חתול בשק שהיא מכרה לקרנות הון הסיכון בדמות "טכנולוגיה חדשה לפיתוח מואץ של משחקי תלת מימד" ולא בגלל שמישהו בקרן הון הסיכון אמר לעצמו "וואי, זה נשמע כמו משחק בן זונה! על זה הייתי שם את הכסף שלי אם היו מוכרים את זה היום בחנויות". הרי גם Majorem שניסתה לפתח פה פעם משחק "גדול", החליטה ללכת על טכנולוגיה ייחודית קצת יותר מידי למשחק אסטרטגיה המוני בזמן אמת עם עשרות שחקנים על מפה אחת. בדקתי אותו פעם לפני שלוש שנים בגרסת Beta שהפיצו. עם כל הכבוד לטכנולוגיה פשוט לא היה כיף לשחק אותו, כי מרוב טכנולוגיה שכחו לבנות לו ממשק. המשחק אגב, עדיין בבטא.
בקיצור, להגיד שקיימת כאן תעשיית משחקים זה כמו שעלית תגיד שהיא תעשייה צבאית בגלל שהיא מוכרת לצה"ל ופלים ואת ה"קפה נשיא" המגעיל שלהם. אז אמנם ההרצאות היו נהדרות ומעניינות, אבל יצאתי מהכנס עם קצת טעם רע לגבי כל ההייפ הזה כאילו כבר קיימת תעשייה בארץ.
מה שבעצם הכי אכזב אותי בכנס היה "פאנל המומחים" שכלל נציגים מהחברות הללו וכן מקרנות הון סיכון ומהאקדמיה (שכוללת נכון להיום רק תוכנית "משחקולוגיה" ללימודי תעודה בבית ברל, הדבר הכי קרוב לתואר בתחום פיתוח משחקים שקיים בארץ). אז חוץ מהדיאנה ההיא מבית ברל (שהיתה עסוקה בשנור מקרנות הון הסיכון, כמו כל איש אקדמיה מגייס כספים שמכבד את עצמו), כל שאר המומחים הסבירו למה שוק משחקי הAAA לקהל הHardCore (הכינוי לשוק המשחקים "הכבדים", כלומר כל המשחקים המסובכים יותר מסוליטר) הוא מוצף בחברות פיתוח גדולות בארה"ב ואין לישראל יתרון בפיתוח לשוק הזה ואין בו הזדמנויות. כולם גם סיפרו למה שוק הCasual הצומח (נו, המשחקים האלו בפלאש באינטרנט/בטלפון הסלולרי שצריך לחבוט בהם בפינגווינים) הוא שוק צומח שצריך להשקיע בו את המאמץ – כי אין הרבה תחרות וקל יחסית לפתח לו משחקים מהר, אפילו לישראלים שלא מבינים. וככה אפשר להציג את המשחקים לקרנות הון הסיכון מהר ולקבל כסף מהר (כבר ציינתי שהאנשים בקרנות האלו אוהבים סוליטר). עד כמה שידוע לי אותם מומחים בפאנל כמובן מעולם לא פיתחו והפיצו משחק כזה ולכן מפספסים את היתרון הישראלי שאולי יש לנו בתחום.
כל מי שיצא לו לשחק הרבה, יודע שיש משחקים יותר טובים ופחות טובים ומשחקים שמוכרים יותר ומוכרים פחות. לא תמיד ישנו קשר ישיר בין השניים, אבל משחקים טובים בדרך כלל גם מוכרים יותר. ומה שעושה משחק טוב הוא לא רק כמות הכסף ששפכו עליו. אמנם על GTA San Andreas שפכו עשרות מיליונים (וזה הצליח להם: זה המשחק היחיד שעשה עד עכשיו יותר ממיליארד דולר), אבל הוא היה משחק שנתן לשחק חוויה חדשה (או לפחות המשך של משחק שנתן לשחקן חוויה חדשה): להיות פושע ולהתקדם בעולם הפשע, תוך כדי ביצוע משימות עבור אנשים שונים, וכל זה בעולם אחד ענק ולא ב"שלבים" שעוברים ביניהם כמו במשחקים שיצאו לפניו. זו הייתה חוויה ייחודית וזה היה חדש ומקורי. אפילו הגרפיקה העלובה של המשחק (יחסית למשחקים שיצאו בתקופה מקבילה) לא הפריעה לו. רוב המשחקים שיצאו אחריו וניסו לחכות את הרעיון (Just Cause למשל הוא האחרון בסדרה אינסופית של תואמי GTA) אפילו לא גירדו את ההצלחה שלו.
אם נסתכל על הצד השני של הסקאלה, אז גם Geometry Wars שיצא לX360 Live והוא משחק ארקיידי ופשוט לחלוטין, הצליח בצורה פנומנלית, בעיקר בגלל שהוא היה כיף. ודוגמא קלאסית נוספת לסיפור הצלחה שאפשר לאמץ בארץ היא CounterStrike כמובן, שפותח ע"י סטודנטים בשעות הפנאי שלהם והיה רק תוספת חינמית להורדה שהם בנו למשחק Half Life. התוספת הזאת הפכה לפופולארית לפחות כמו המשחק עצמו, ואחראית לאחוזים גדולים מהמכירות שלו – והיא גם הפכה למשחק הMultiplayer המשוחק ביותר אי פעם. ומה בסך הכל היה בה? קבוצה של טרוריסטים וקבוצת לוחמה בטרור, שמתחרים ביניהם על הטמנת/ניטרול פצצה (למרות שאפשר תמיד לנצח ע"י חיסול כל הקבוצה היריבה). מה היה בה שלא היה במשחקים אחרים? קצת יותר עבודת צוות וטקטיקה, לאור זה שברגע שהשחקן מת הוא לא חוזר למשחק עד שהסיבוב מסתיים. אבל זה הפך את המשחק ברשת להרבה יותר כיף. וזה משהו שהיה אפשר (ועדיין אפשר) לעשות בקלות גם בארץ. אנחנו לא צריכים להתחיל מסטודיו של עשרות מיליונים בשביל גרפיקה מטורפת לדור הבא – אנחנו צריכים ליצור משהו שיהיה כיף ומאתגר לשחק. זו בעצם כל המטרה של משחק: לעשות כיף! הרי אף אחד לא מציל פה חיים או מוצא תרופה לסרטן.
אני לא יודע אם אפשר לפצח בישראל את הנוסחה למשחקים מצליחים (ואם יש נוסחה כזאת בכלל). אני גם לא יודע אם אפשר לעשות פה משחקים שיהיו יותר מוצלחים משל האולפנים הגדולים ששופכים המון כסף על כל משחק, אבל אני יודע שמקוריות תורמת מאד למשחק טוב. ומקוריות - וחשיבה מחץ לקופסא - היא משהו שדווקא יש ממנו הרבה בישראל. אם נצליח לתעל את זה, אולי יום אחד יהיו פה עובדים ותעשייה ובתי תוכנה למשחקים שיפתחו משחקים משלהם, ולא רק יעשו הסבות של משחקי סוליטר ודמקה לנוקיה 6100.

הבלוג הוזנח בתקופה האחרונה. אני לא יודע אם זה בגלל שהייתי אמור להיות בחופש ותקופת חגים עכשיו אבל למרות שאין לימודים אני עדיין מוצא את עצמי עסוק ועובד כל הזמן. אולי זה סתם בגלל שאין לי כוח ואין לי מוזה ואני מתחיל לזרוק. אבל היו כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם ופשוט לא יצא. על מעבר הדירה שלי ושל הביולוגית למשל:

אם לתמצת אז אלו היו שלושה ימים מרוכזים של ניקיונות, סבלות, סחיבות והרבה הרבה כאבי רגליים. איכשהו הצלחנו לתת למקום צורה של דירה אמיתית, אבל עדיין יש דברים בארגזים שצריך לפרוק, וקקטוסים שקנינו בחווה בדרום שצריך להעמיס (התעקשתי שאם כבר אנחנו מכניסים צמחים, לפחות שיהיו כאלו שלא ימותו אם נזניח אותם. היא לא רצתה פלסטיק אז התפשרנו על קקטוסים). פרוייקט המובינג הסתכם בקניה מרוכזת בסניף תלפיות של "רמי לוי" (כמו סופרמרקט ענק, רק הרבה יותר זול ולא מסמן מחירים). אחרי 3 שעות של כאבי רגליים ועגלה מלאה במוצרים בעלות של יותר מ1000 שקל - שמתי לב שאנחנו עומדים מול מדף עמוס באבקות, נוזלים וג'לים ומתווכחים אחד עם השני. "תראי, בזה יש כדוריות אוקסי-פלא!" אמרתי לביולוגית. היא מצידה לא נשארה חייבת: "עזוב, זה בא עם ריח פרדס הדרים - והוא גם עולה 30 אגורות פחות". אני התעקשתי "אבל את לא מבינה - זה כדוריות קטנות כאלו. הרי לא ברור לך? כשיש כדוריות מיקרוסקופיות אז בכביסה הן בטח מתערבבות חזק חזק עם הבגד ומעיפות ממנו כל מיני לכלוכים קטנים שאת אפילו לא רואה. שום קלמנטינה לא יכולה לחדור ככה לבגדכמו כדוריות מיקרוסקופיות". אבל היא בשלה "אבל אני רוצה שלבגדים שלי יהיה ריח של פרדס הדרים - לא של כדורית מיקרוסקופית! אתה יודע איזה ריח מגעיל יש לכדוריות מיקרוסקופיות?". בסוף הלכנו על ג'ל סגול עם ריח לבנדר. הוא גם היה יותר זול, וגם בא בבקבוק שתואם לשמפו שלנו אז זה יתן לחדר האמבטיה לוק יותר מעוצב. אז בעצם הבנתי שאנחנו כבר בשלב שבו כדאי לנו לסיים את הקניות. שני אנשים שעשו שתיים וחצי כביסות בחיים שלהם עומדים מול מדף מלא בכל טוב ומתווכחים מה יותר טוב לכביסה שלהם. גם ככה אחרי שתי כביסות יפול לי איזה מטבע של שקל מהכיס ויסתום את המכונה לנצח.

ובנושא אחר לגמרי, שמתי לב שכמעט ולם כותבים פוסט על כיפור: כל אחד שלא צם גאה בעצמו על זה ומספר לכל העולם למה הוא קיבל החלטה לא לצום למרות שהוא מאמין באלוהים. מצד שני כל אחד שכן צם מספר לכל העולם מאיזה גיל הוא כבר צם ולמה הוא קיבל החלטה לצום למרות שהוא לא מאמין באלוהים. אני לא יודע למה מה שבין אדם לאלוהיו אמור לשנות לעולם קוראי הבלוגים - אבל אם כבר סיפורי כיפור אז אני חייב לספר ששיחקתי ביום כיפור.

כן, זה מה שעשיתי ביום כיפור. שיחקתי. בהתחלה שיחקתי בOblivion במחשב ואחר כך כשהגיעו אורחים שיחקנו בHalo 2 בXBOX. אני לא מבין למה אנשים בכלל טורחים לבדוק אם הם צמו או לא. גם ככה כשאתה נכנס לאחד משני המשחקים האלו אתה כבר לא שם לב מתי אכלת בפעם האחרונה. גם בסופ"ש שלפני שיחקתי בOblivion במחשב, וגם במוצאי יום כיפור שיחקתי בHalo 2 בXBOX - ביחד עם כמה אנשים שכן צמו בכיפור ואפילו לא שמו לב שהצום יצא וכבר מותר להם לאכול.

היום דווקא שיחקתי טניס - עם חבר תימני שהיה בין השחקנים הכבדים בHalo 2. לפני חודשיים כששיחקנו טניס הוא בקושי הצליח להחזיק מחבט. היום הוא ניצח אותי 4-2 במערכות (היינו ממשיכים אבל המנייאק במגרש טניס כיבה לנו את האור 20 דקות אחרי שהוא לקח לנו כסף למגרש לשעה וברח משם). אחרי המשחק בירכתי את התימני על הנחישות וההתמדה שלו בטניס, והוא ענה לי שהוא מתמיד עכשיו בכל הדברים שעוזרים לו להוריד את הכרס שלו. "הבנתי", עניתי לו. "איך בדיוק Halo 2 עוזר לך להוריד את הכרס שלך?". "מה זאת אומרת ?" הוא ענה. "כל פעם שאני משחק, אני שוכח לאכול לכמה שעות טובות