מיומנו של סטודנט בדרך אל התואר: בדרך אל האושר

ההולנדי המעופף

Tue, 15 Aug 2006 16:11:35 GMT

ככה סתם באמצע החיים וכאילו אין מלחמה בלבנון, נחת אצלי חבר מהולנד ורצה להתנחל קצת בדירה בירושלים ולראות את ישראל. לא יכולתי להגיד לו לא, במיוחד לא אחרי שקצת לפני הלימודים הקמתי מאחז זמני אצלו בבית באינדהובן (מולדתה של PSV ושל פיליפס וזהו בערך).

אז הוא הגיע וראה קצת את העיר - תודות לביולוגית ולבני השותף שהנעימו לו את הזמן בעוד אני עסוק בלימוד למבחן בלוגיקה (מה שלא כל כך עזר לי, כנראה נפלתי בו חזק).

אחר כך הראתי לו קצת איך נראה הים התיכון, ובשבת הוא עזב - ואפילו פיספס את הכרזת הפסקת האש. לא נורא, אולי בפעם הבאה שיגיע ישמר השקט בצפון וניקח אותו לנחל יהודיה. הוא צריך לראות איך נראה מפל אמיתי, ולא השטויות שיש להם שם בהולנד.

בקיצור, אנ'לא מוצא איפה שמתי את הדיסק עם התמונות, אז כשאני סוף סוף אמצא אותו אולי תזכו לראות קצת תמונות מנופי ישראל שהולנדים מצלמים כי הם נראים להם מרשימים (רמז: הולנד כל כך שטוחה, שגם גבעה בהתנחלות אלפי מנשה נראית להם כמו הר מפואר). הייתי מספר קצת יותר על מעללי ההולנדי בארץ ישראל, אבל לצערי יש לי מועד ב' בחישוביות ללמוד אליו - כזכור לכם למועד א' לא ניגשתי בגלל קריסה של הלפטופ עם כל חומר הלימוד שלי שעליו, ככה שעכשיו אני צריך להיות זהיר בקטע הזה. הנחמה היחידה שלי היא שזה מועד הב' היחיד שאני צריך לעשות הסמסטר, ושאחריו יגיע החופש המיוחל. בנתיים, אני מאחל רק שתהיה לנו הפסקת אש שקטה.

מופע שנות השבעים

Sat, 10 Jun 2006 16:45:43 GMT

ביום רביעי האחרון, הביולוגית חגגה יום הולדת.

אחרי שיטוט במרכז העיר החלטנו לנסות את מזלנו במסעדת סאקורה (הסניף המקורי הירושלמי, לא התל אביבי).

בתור חובב סושי אף פעם עוד לא יצא לי ללכת לסאקורה, בעיקר בגלל המחירים הגבוהים שהרתיעו אותי (מתחיל ב-60 שקל ל-10 חתיכות סושי מאקי) אבל מאחר ואירוע כמו יומולדת מצדיק את זה החלטנו להמר על הסאקורה באותו יום.

טעות רצינית. בניגוד לתדמית היוקרתית שמשרה רמת המחירים, האוכל היה פשוט זוועה, ואני בכלל לא מדבר על גודל המנות, כי מרק מיסו בכוס של צייסר זה דבר שכבר התרגלתי אליו במסעדות יפניות.

אני החלטתי להתפרע על ג'מבו שרימפס טמפורה על מצע אורז מאודה וכנראה באותה הזדמנות אלוהים החליט לנקום בי. כל ששת הג'מבו שרימפס לא הגיעו על מצע של אורז מאודה אלא בסלסלת קש קטנה ונראו כמו חטיפי ציפס שמגישים בפאב. האורז הגיע בכלל בצד, בכוס צייסר משלו.

הביולוגית הלכה על מנת אובנטו דה לוקס, שזה בעצם "קופסת אוכל יפנית" עם כל מיני דברים זרוקים בפנים: ירקות בטמפורה, טונה מטוגנת בפירורי לחם וחתיכות סושי. כמובן שלקחתי מס מהכל, והביולוגית לא כל כך התנגדה לאור העובדה שגם ככה הכל היה לא טעים במיוחד. שיא האכזבה היה כמובן הסושי: 4 חתיכות מאקי שנראו כאילו נחתכו קצת עקום ובאחת מהן אפילו דחפו לנו סורימי.

למי שלא מכיר, סורימי זה חתיכת פלסטיק ורודה-לבנה שעשויה מחלבון דג זול וחסר טעם, שבמסעדות משום מה עדיין מכניסים אותו לסושי בשביל לחסוך בהוצאות, אבל לא ציפיתי שבמקום עם רמת מחירים כמו הסאקורה יכניסו דבר כזה. אני כבר מזמן וויתרתי עליו בהכנת סושי בבית ואם הייתי שף יפאני הייתי עושה חראקירי לפני שהייתי מעז להכניס את זה לרול. הסושי עצמו לא היה מעניין - ובדירוג ה"טעים לי" נכנס איפשהו בתחתית הרשימה של מקומות שאכלתי בהם סושי. התאכזבתי קשה אחרי המלצות ששמעתי על המקום וחשבתי שאולי סוף סוף אני הולך לטעום סושי יותר טעים מהריבר נודלס בר (שנותר בנתיים בראש הרשימה שלי - אם למישהו יש המלצות אחרות אני אשמח לשמוע). כנראה שאני אחזור להכין סושי בבית במקום (ולהזמין כל מיני אנשים שלא מגיעים ויצטרכו להישאר עם התמונת שצילמתי בגאווה רבה)

רק כדי לסיים את הסיפור על הסאקורה, אז בסוף הגיע לנו תה יפני. גם הוא בכוסות של צייסר, רק שהפעם הכוסות היו גם קצת סדוקות ואחת מהן טיפטפה בעקביות על הביולוגית שניסתה לשתות ממנה. המלצרית התעלמה כמובן באלגנטיות מהכוס המטפטת שהיא הניחה על השולחן וחתמה את הביקור בשילוב מנצח: שירות לא טוב, אוכל לא טעים, ומחיר לא אטרקטיבי.

לפחות כאן לא נגמר היומולדת, ובערב המשכנו לפאב ה70's במדרחוב: מקום על לוק מוקפד של שנות ה-70, כולל כורסאות ויניל אדומות ומוסיקה תואמת ושמחה מהתקופה. אמנם רציתי לכתוב דווקא עליו, אבל גם נמרחתי (כרגיל) עם הביקורת על סאקורה וגם הביולוגית הקדימה אותי, בעיקר בגלל שאני לומד עכשיו למועד ב' באלגוריתמים ואין לי זמן לכתוב (מה שלא מסביר למה אני כותב עכשיו במקום לקרוא על אלגוריתמי קירוב). אז בשביל לקצת נסכם ב-5 מילים: בניגוד לסאקורה, נהנו שם מאד.

וזהו, אני חוזר לאלגוריתמים - מזל טוב (והחלמה מהירה) לביולוגית.

סמרטוט

Fri, 24 Mar 2006 18:28:57 GMT

כן כן.

יצאתי סמרטוט.

זוכרים את הפוסט "דרושים שותפים לסקי"?

אז לקראת סוף השבוע קיבלתי הצעה של הרגע האחרון מגיא השכן לסקי בקלאב מד במחירי הדקה התשעים. כלומר חור בארנק בגודל 1100 יורו בשביל כל החופשה כולל הכל.

ואני? מתוכנן יותר מידי. בגלל הפחד מתרגילים ועבודות לשבוע הבא השתפנתי פתאום מלצאת. אך, אם היה לי קצת יותר זמן להתכונן... אולי הייתי עושה את התרגילים קצת מראש והיה לי קצת פחות לחוץ והייתי יוצא.

טוב, על מי אני עובד. אני בחיים לא עושה תרגילים מראש. למעשה, אני אף פעם לא עושה אותם לפני הרגע הקצת אחרי אחרון.

סמרטוט, בקיצור. ומשלם על זה.

לא נורא, נחסוך את הכסף מהסקי הזה לשנה הבאה. עם הריבית המצוינת שמקבלים בבנקים היום החיסכון הזה יתן לי מספיק כמעט בשביל חבילת M&M להביא בדיוטי פרי...

ומצד שני אני גם אוכל לממש את הזכות הדמוקרטית שלי להצביע ביום שלישי הקרוב. הייתי אומר שאין למי להצביע, אבל זה היה לפני שפגשתי את עוזי דיין. עכשיו אני שם "פ" בקלפי.

מחירי הסקי ומחירי הנפט

Tue, 14 Feb 2006 08:44:14 GMT

אולי קראתם בעיתון על השלג בתל אביב, עכשיו תראו איך לוקחים את זה צעד אחד קדימה:

את התמונות האלו קיבלתי במייל שרשרת, אבל החלטתי שכבר עדיף להעלות אותן לבלוג מאשר להעביר הלאה, במיוחד לאור הלוק המושלג החדש שלו.

קרה לכם שהתפלאתם תמיד למה הנפט כל כך יקר? או איזה שימושים יצירתיים יש לעשות עם הכסף? אז הנה התשובה:

אחרי שלסולטנים של דובאי נמאס מהמלון ההוא בצורת סירה ענקית שיושב בתוך הים (אפשר לראות אותו גם ברקע בתמונות פה) הם החליטו להשקיע בדבר האמיתי ובנו לעצמם משטח החלקה - משהו בסגנון הסקימולטור, רק קצת אחרת. לא הפריעה להם לרגע העובדה שבחוץ בערך 7000 מעלות חום כשהם בנו את הדבר המפלצתי הזה.

בעצם, בהתחשב במחירים של הסקי באירופה (ושלא נזכיר את החרמון), אולי כבר יותר זול לצאת לסקי בדובאי.

תסתכלו בתמונות, כל מילה מיותרת.

דרושים שותפים לסקי

Sat, 11 Feb 2006 16:03:36 GMT

מאחר וכל החברים שלי זבלים ודופקים ברזים לטיולי סקי כבר שנה שלישית ברציפות, החלטתי לנצל את הבלוג:

דרושים אנשים שאין להם כח לחזור לסמסטר בשבוע הראשון ללימודים (4-11 למרץ) ורוצים לצאת לסקי באירופה. רצוי כמה שיותר זול.

תגובות אפשר להשאיר כאן.

עדכון: אני רציני. מדובר ב-1100 יורו וב-4 במרץ.

עוד עדכון: נכון לשבת 18/2 אני עדיין רציני ועדיין מחפש. מהחיפושים שלי מדובר אגב באזור tinges/val-disere אבל אני פתוח להצעות אחרות...

עדכון אחרון: נכון ל-15 למרץ חישוב זריז מראה שכבר עבר התאריך. בקיצור, שכחו מזה. אולי בשנה הבאה.

עיר של קיץ

Tue, 11 Oct 2005 19:02:31 GMT

בערב לפני דפקתי ברז. הביולוגית כבר הייתה חצי ארוזה במיטב הסמרטוטים היאים לישיבה בחושה בסיני. לא הדאיג אותה ואותי ההתרעה של דיסקין שהמליץ לציבור לא להתקרב לשם, אבל מה, באותו יום פתאום קיבלתי התראה ממוקדת לא לחצות את הגבול מצד גורם בכיר ששמו לא מותר לפרסום, תוך איום דיפלומטי מצידו שאם אני אנסה לחצות את המסוף, הוא ידאג באופן אישי להכניס אותי למעצר במעבר הגבול טאבה. וכן, יש לו את הכוח לעשות את זה.

אז כן, למרות שזה ממש לא אותו דבר, הבטחתי לביולוגית אילת במקום. מתפשרים על מה שיש ומה שיש זה זה יחידת נופש זולה שהזמינו שני ידידים, עמרי ועדי, בקלאב הוטל. כולם מכירים את הקלאב הוטל – השילוב המנצח של אחד המקומות היותר מרכזיים באילת, ג'קוזי בחדרים ומחיר ללא תחרות מהווה קלף מנצח.

אז זהו, שכולם מכירים את הקלאב הוטל חוץ מהביולוגית (בהיותה פריקית של חושות מדבריות). היא מסתבר, לא מתמצאת בנבכי המלונות באילת ולכן לא מבדילה בין צמדי המילים "קלאב הוטל" ו"קלאב אין". הכל אותו דבר מבחינתה. ואכן, יש משהו בדבריה, כי הקלאב אין, שבו חיכתה לנו היחידה, הינו אחיו התאום של הקלאב הוטל ויש להם את אותם הורים (ואח נוסף בלוטראקי יוון). כשאני אומר אחיו התאום, האסוציאציה שצריכה לעלות לכם לראש היא דני דה ויטו כאחיו התאום של ארנולד שוורצנגר בסרט תאומים.

בנוסף לכל, הקלאב אין גם יושב במקום אסטרטגי, איפשהו במפגש הדרכים בין אילת, טאבה ומג'דל שאמס. מקום אידיאלי בשביל מי שרוצה לשנרקל בחוף האלמוגים, אבל לא מקום אידיאלי בשביל אנשים שצריכים להתנייד בתחבורה ציבורית. לא נורא, כל מה שחסכנו על הלינה, נשלם במקום לנהגת מונית (תופעה שקיימת רק באילת כנראה) שמקללת את הכושיליאמא של הילד המסכן שהן כמעט דרסו עכשיו במעבר חצייה באחת מאלף הכיכרות באילת. אה, וגם אין ג'קוזי.

מה שניחם את הביולוגית כשירדנו לאילת, היה כנראה ספארי צלילה בסיני שהיא תכננה להצטרף אליו ישר אחרי הנופש שלנו (לא לדאוג, זה בסירה ולא יורדים לחוף). אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד, כבר על האוטובוס בדרך לאילת ביטלו לה את הספארי, אז מאוכזבת היא העבירה את שאר הנסיעה ביללות וסיפורים על נסיעות רכבת של 17 שעות בהודו. בדרך, כדי להרגיע אותה, החלטנו לקנות בורקס בדימונה. אני לא יודע מה הם שמים בבורקס בדימונה, אבל עד למחרת בבוקר יצא לנו החשק לאכול. זה לא שהוא עשה לנו בחילה, פשוט לא היינו רעבים יותר יום שלם אחר כך. עכשיו אני מבין איך למרות האבטלה בדימונה אנשים שם מצליחים להתקיים. בורקס אחד ליום מסדר אותם.

אז מה בעצם יש לעשות באילת? כלום, מסתבר. שום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם (אולי חוץ מהטיילת ששופצה). כל האטרקציות לתיירים היו בתקופת הרצה/סגורות/מעפנות, אז ויתרנו עליהן. גם לצלול אני לא יודע, והביולוגית שכן יודעת לא כל כך רצתה לצלול אחרי שהיא ראתה את המחירים המפלצתיים באילת לעומת סיני. מה שכן, החלטנו ללכת יום אחד לחוות הגמלים שליד המלון שלנו.

המילה "ליד", גם אם היא מופיעה על שלט ענק בצד הכביש, היא מילה יחסית. לפי אנשי חוות הגמלים, 3.5 ק"מ, הם ליד. 3.5 ק"מ בשתיים בצהריים, בשיא החום, ובלי מים, הם ליד. רק שלא מציינים את זה עד שלט בודד נוסף (והרבה יותר קטן) שנמצא ב"נקודת-האל-חזור", קרי אמצע הדרך בדיוק. אז הלכנו את זה, רק כדי להגיע לחווה די נטושה עם בנאדם אחד בטנדר שצועק עלינו לעוף משם. הגמלים מסתבר, בהפסקה בין שתיים לארבע. שנת צהריים. סיאסטה. לא להפריע. אפילו טרמפ חזרה לא הציע לנו, החרא. מזל שהיו בדרך חזרה צבאים, או יעלים, או מה שהם לא יהיו, שהשכיחו את העובדה שחטפנו מכת שמש. צילמתי אותם כדי לוודא שאנחנו לא באמת הוזים.

אז מה עוד עושים באילת? אוכלים ומשנרקלים בעיקר. התחלתי בטעות קריטית, כשנתתי לביולוגית לבחור יום אחד את המסעדה והיא לקחה אותנו ליושידה. מסעדה יפנית-אסיאתית, שהמשותף לרוב המאכלים בה, הוא שהם הרבה פחות טובים מבריבר נודלס בר. היחוד של המסעדה, הוא כנראה באתר האינטרנט שלה, שתוקף אותך עם סוס טרויאני מסוג Win32/TrojanDownloader.ani.gen. אתם מוזמנים לנסות בעצמכם כאן (בהנחה שהם עוד לא שינו שם כלום), אבל וודאו שיש לכם אנטי וירוס במחשב לפני שאתם לוחצים על הקישור הזה. כבר שמעתי על מקרים של אנשים שקיבלו קלקולי קיבה במסעדות, אבל וירוס מחשבים זה חדש גם לי.

אחרי הארוחה, החלטתי להטיל את זכות הוטו שלי על בחירת המסעדות לימים הבאים. המקסימום שנתתי לה לבחור היה הטעם של התירס שאכלנו באחד מהטיולים לאורך הטיילת (דווקא היה טעים). וכן, טיילנו בטיילת, שדווקא נראית יחסית בסדר אחרי השיפוץ ואחרי שערימת הילדים שפוקדת אותה בחודשים יולי-אוגוסט חוזרת לבי"ס. אין ספק שהדבר הכי מדהים בטיילת היה לגלות שהוחלף האיש הזקן ליד הגשר!

זוכרים את האיש העייף המיתולוגי ליד הגשר שהיה תמיד מחלק לכם פליירים למסעדת בשרים ודגים שנמצאת ממש ליד? במסגרת השיפוץ בטיילת הוחלט לחליף אותו בילדון רוסי צעיר ואנרגטי שמסביר לך בהתלהבות שאחרי שתאכל במסעדה אתה תהיה כל כך שבע ש"הבטן שלך תעשה גורו-גורו". הוא היה כל כך נלהב שלא היה נעים לי לתקן אותו ולהסביר לו ש"גורו-גורו" זה צליל שהבטן עושה כשאתה רעב ולא כשאתה שבע. גם לא היה נעים לי לומר לו שאם אני רוצה להיות באמת שבע אז אני אלך בכלל לקאזה דה ברזיל. אז לא אמרתי לו ובמקום זה פשוט הלכנו לקאזה דה ברזיל. נתנו לביולוגית להיכנס למרות שהיא צמחונית ואפילו הכינו לה משהו שנראה כמו פסטה מסוג כלשהו. לא הצלחתי לזהות בדיוק בגלל הדמעות של האושר שהיו לי בעיניים בזמן שלעסתי רצועות סינטה, אנטריקוט, ממיה ופיקניה וניסיתי להחליט איזה חלק הכי טעים. עד עכשיו אני חושב על זה.

אחרי הארוחה בקאזה ואחרי מנוחה של כמה שעות שבה נתתי לריאות שלי להתייצב בחזרה במקום אחרי שהקיבה דחפה אותן לפינה, חזרנו לטיול בטיילת – שבסופו הגענו למנקיס, שאת סיסמתו "לא היית במנקיס – לא היית באילת" אפשר לשנות ל"היית במנקיס – מיצית את אילת". מדהים איך זה שתמיד מגיעים לשם בסופו של דבר כי אין משהו אחר לעשות. מדהים איך זה שכלום לא משתנה במקום הזה. ומדהים אפילו יותר איך זה שביקשו מהביולוגית תעודת זהות, כי חשבו שעוד אין לה 18. השומר כמעט אכל את הכובע כשהוא ראה מה הגיל שלה באמת. הדבר היחיד שעצר בעדו היה זה שלא היה לו כובע. פתאום קיבלתי פלאשבק לתקופה של לפני כמה שנים, שבה כל פעם שירדנו לאילת כמה חברים, תמיד היו עוצרים אותנו בכניסה בגלל נילי - בחורה מקסימה שממש אוהבת לקרוא את הבלוג שלי, אבל אף פעם לא מגיבה, ועדיין חייבת לי ארוחת יום הולדת.

קצת אחרי שהתיישבנו במאנקיז פגשנו, כמה מפתיע, את נילי – אותה בחורה מקסימה שממש אוהבת לקרוא את הבלוג שלי, אבל אף פעם לא מגיבה, ועדיין חייבת לי ארוחת יום הולדת. גם הפעם, איך לא, ביקשו מנילי תעודת זהות בכניסה, כי חשבו שעוד אין לה 18. השומר כמעט הקיא את הכובע כשהוא ראה מה הגיל שלה. מזל שהוא לא אכל אותו קודם.

בכל מקרה, בישיבה הקצרה במאנקיז, נילי הצליחה לשכנע את הביולוגית שכדאי לה לצלול בכל זאת בשביל החוויה ואפילו להצטרף אליה ואל חברים שלה שצוללים ביום שלמחרת. סיכמנו שנדבר בבוקר.

מאחר ואנחנו עצלנים (אני והביולוגית, לא נילי, שקמה באיזה 7 לפנות בוקר) אז בבוקר היה קשה לנו להתעורר ובנוסף גם מרחנו את הכנת ארוחת הבוקר (משהו שנראה כמו שקשוקה, אבל הוא לא שקשוקה) על גבי שעתיים. מיותר לציין שהביולוגית לא הצטרפה לצלילה, אבל החליטה ללכת על צלילת רענון בכל זאת, כדי שתוכל להרגיש שהיא צללה באילת. אין ספק שזה עשה לה רק טוב. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשכנע אותה שוב ללכת למסעדה שאני אבחר. והפעם בחרתי את סנטה-פה, מסעדה מקסיקנית-אינדיאנית שעוד לא יצא לי לאכול בה עד אז, אבל לא התחרטנו על הבחירה. אוכל מצוין. מאד הזכיר לי את מסעדת blue cactus, אם זה אומר לכם משהו. אבל בעצם, זה בטח לא יאמר לכם כלום כי המסעדה הזאת היא בוורשה. עם המסעדה הזאת סיימנו את הטיול שלנו באילת, שבעים ומרוצים. כל כך שבעים ומרוצים שאפילו לא עצרנו לאכול בורקס בדימונה בדרך.

ואי אפשר אילת בלי טיול רומנטי על החוף, שבסופו מצאנו עצמנו מול שורת מיטות אפריון לבנות ומפוארות, שננטשו מול החוף של הקלאב-מד. התנחלנו מיד על אחת המיטות, פתחנו את היין (אגב, נסו פעם לחפש פותחן בקבוקים באילת) ומזגנו לכוסות שלקחנו מהקלאב-אין (לפחות כוסות היו בחדרים). הסתכלנו על הנוף – על האורות הנוצצים באופק מעל המפרץ, וסיכמנו לעצמנו שאנחנו נמצאים בגן עדן. אבל עוד לא הספקתי לחלוץ את הפקק, כשלפתע נשמעה ברקע קריאת "Wopa! Ces't party" מוכרת מידי. מסתבר שבמרחק של 20 מטר מאיתנו, מאחורי גדר הבמבוק של הקלאב מד, התחילו בדיוק במופע ערב. ממה שהצלחתי להבין מהכרוז, שדיבר חצי צרפתית-חצי אנגלית עילגת, לאותו ערב תוכננה הופעת קרקס מונגולי. אבל לא הייתי צריך לנסות להבין מה הוא אמר, כי שתי שניות לאחר מכן הצלחתי לראות מאחורי הבמבוקים משהו שנראה כמו שני גמדים מונוגולים עפים מתוך תותח לצלילי השיר הצרפתי "ג'ינ-ג'ינ-ג'ינגיס חאן", מה שלא הותיר שום ספק לגבי איך הולך להישמע שאר הערב שלנו. אין ספק שאחרי שהשיר נגמר פלטתי אנחת רווחה. השיר הזה הוא ללא ספק השיר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי ויותר גרוע ממנו לא יהיה. אבל זה לא אומר שבקלאב-מד לא התאמצו להתקרב לרמה שלו. גם אחרי שהגמדים המעופפים המונגולים נרגעו, הערב הרומנטי שלנו נמשך אל תוך הלילה עם מוזיקת רקע במיקס של שירים בצרפתית וזוועות מהאייטיז. קשה לי להאמין שפעם אשכרה הייתי בסקי בקלאב מד עם נילי – בחורה מקסימה שממש אוהבת לקרוא את הבלוג שלי, אבל אף פעם לא מגיבה, ועדיין חייבת לי ארוחת יום הולדת, ובערב, במקום לצאת לעיר, הלכנו לפשע נגד האנושות הזה שנקרא "מופע ערב" ורקדנו לצליל אגדו-דו ושות. מצד שני, אין לי ספק שאם אני שוב אלך לקלאב מד, אני אחזור על זה. דביל, דביל, אבל שילמתי על זה. סחבק לא פראייר.

אז זהו, אילת ב-1500 מילה. קצת שנירקול (ותודה למיכל על המסיכת צלילה), קצת טיולים בטיילת, קצת אוכל (בעצם, הרבה אוכל, הפוסט הזה בכלל נראה קצת כמו מדור ביקורות קולינרי), קצת גמלים (בעצם, שום גמלים) וקצת ערב רומנטי ביזארי. אז נכון שאילת זה לא הסיני שהבטחתי לביולוגית, אבל מצד שני – איפה בסיני היא תזכה לראות גמדים מונגולים שעפים מתותח?

פילהרמונית במונו

Sun, 02 Oct 2005 21:33:01 GMT

עוד אירוע שקרה לא מזמן, אבל רק עכשיו התפנתי לכתוב עליו (תקופת בחינות לכל מי שלא קרא את הפוסטים האחרונים):

ביום חמישי אחד מיני רבים, הביולוגית לקחה אותי למופע בפארק הירקון: הפילהרמונית עם אמנים נבחרים. המופע אורגן ע"י, בחסות ולכבוד חגיגות ה-30 לתשלובת ישראכרט (מה שלא הפריע לי לחשוב עד לכתיבת שורות אלו שמדובר בכלל בויזה כ.א.ל). למופע הוזמנו כמובן חינם כל בעלי הכרטיסים מהתשלובת שהקדימו להזמין מקום מראש – מה שאומר, רוב עם ישראל ואחותו. הזמנות נדירה להציץ באנשים (ואנשים בפוטנציה) מפצחים גרעינים ופיסטוקים לצלילי שילוב מנצח של התזמורת הפילהרמונית ואמנים נבחרים של עם ישראל כמו ארקדי דוכין, נינט טייב, עידן רייכל, אחינועם ניני וריטה.

כדי לזכות באותה הזמנות נדירה למופע משולב כזה, היינו צריכים בסך הכל לעבור שעה וחצי של פקקים בירידה מאיילון ועד לגני יהושוע + הליכה של ארבעים דקות רוויות תלונות על כך שאם הייתי מקשיב לה היינו מזמן מגיעים + הידחסות קלה של חמש דקות בין אנשים מזיעים בחום של קיץ תלאביבי ישראלי עם 4312 אחוזי לחות.

אני חייב לציין שהזמן הרב שבו שהינו בפקקים גרם לי לתהות: איפה לעזאזל הכוונת התנועה של המארגנים והמשטרה? המופע אכן היה מפוצץ באנשים ואני מעריך שהגיעו לשם 30 עד 50 אלף פורסי תשלומים. רוב המגיעים בכלל לא ראו את המופע ישירות מהבמה, כי אפילו נינט נראתה עליה מהמרחק הזה כמו פלסמיד(תשאלו את הביולוגית מה זה בדיוק, אני רק יודע שזה ממש קטן). למזלם, מקרנים שהיו פזורים בפארק הקרינו את המופע, ובין שיר לשיר שתלו מסרים תת הכרתיים בתשדירי פרסומת לישראכרט, שנראו כאילו לקחו מתקופת הצאר (עם לוגואים מתחלפים על רקע אדום וכאלה). רבאק, השקעתם כל כך הרבה על ההפקה, לא יכולתם לזרוק כמה שקלים לאיזה קופירייטר טוב שיעשה לכם תשדיר פרסומת?

אבל אם נחזור לנושא התהייה על הפקקים: למה אי אפשר להכווין את כל האנשים האלה כמו שצריך לפארק באירוע כמו זה? כבר הייתי יותר מפעם אחת במצעד האהבה בטיילת, והארגון היה מופתי – למרות שחסמו חצי מתל אביב עדיין הגענו בלי שום פקקים. וזה למרות שמדובר בכמות של בערך פי 10 אנשים ממה שהיה במופע של ויזה כ.א.ל.

מעבר לתלונות, האם המופע היה שווה את כל הפקקים? מדובר הרי בליגת העל של המוסיקה הישראלית! רגע, ליגת העל? כשאני עובר שוב על הרשימה אני לא יכול שלא לשאול האם זו באמת ליגת העל שלנו? הרי הפלייליסט של המופיעים נשמע יותר כמו איזה התחלה של בדיחה עדתית: רוסי אחד, פרסית אחת, תימנייה אחת, מסורתית אחת ומסטול אחד עם כמה אתיופים עולים על במה...
ואם כבר נכנסים להומור עדתי זול, אז הכי מבלבל אותי תמיד זה כמובן אחינועם וריטה - הפרסית והתימנייה: לך תדע מי זו מי. לא מספיק ששתיהן נראות ממש אותו דבר ושרות ממש אותו דבר, אז בשביל הפינאלה החליטו להעלות את שתיהן לשיר שיר סיום ביחד כדי לבלבל אותי באמת (מצאו את ההבדלים בתמונה). אכן איחוד מרגש, רק שיש לי הרגשה שדווקא באותה שעה ממש ההורים הביולוגים של הביולוגית נהנו יותר באיחוד של שלום ושלמה, שנערך כמה עשרות קילומטרים משם. ובטח הם אפילו הגיעו לשם יותר מהר בגלל הפקקים.

רגע, אבל איך השתלבה הפילהרמונית בכל העסק אתם שואלים? הרעיון נחמד. הביצוע פשוט לא טוב. אם המנצח היה שואלים מראש את נגני "תזמורת המהפכה", שניגנו ביום הסטודנט בירושלים 2004, הם כבר היו מספרים להם כמה נוראה היא אקוסטיקה של פארק פתוח בשביל 70 נגנים ומציעים לו לרדת מהעסק. אבל מילא האקוסטיקה – אפשר להתגבר על זה: בכל מקרה מערכת ההגברה שידרה את המופע לכל רמקול ברחבי הפארק. התלונה האחרונה שלי להיום היא שהייתי רק מצפה שהיו עושים את זה בסטריאו. ארקדי דוכין נשמע למרחקים ברמקולים האלו כמו איזשהו ניסיון נואש לחקות את לובה של טל פרידמן – עם מבטא שנעלם וחוזר מידי פעם. זה לא קטנוניות, זה באמת היה בזבוז. תגידו, לא חבל להביא כזה קאסט מרשים של זמרים (ובלי להסתלבט הפעם), להשקיע כל כך הרבה בהפקה ובסופו של דבר ליפול על הסאונד?

ווידוי לסיום: למרות כל התלונות ולמרות שאני בטח נשמע די קטנוני, בסופו של דבר נהננו מהמופע. היה נחמד, במיוחד לאור העובדה שכל העסק היה חינם - לא יאמן איך הם יכלו להרשות לעצמם להוציא על זה כל כך הרבה כסף. רגע... חינם? עכשיו אני מבין למה גובים ממחזיקי כרטיס האשראי עמלות מוזרות כמו "דמי אחריות שנתית", הרי בסופו של דבר מישהו צריך לממן מסיבות יומולדת 30 יקרות כאלו.

עכשיו אני כבר מחכה בכיליון עיניים לאיזה מופע של בנק לאומי או של הפועלים. רק בכסף שהם עושים עלינו מעמלות שורה, היה כבר אפשר להביא את הפילהרמונית אלי ואליכם להופעה פרטית בבית. ובסראונד מלא.

יומולדת

Wed, 27 Jul 2005 20:05:09 GMT

באצבעות רועדות אני מקליד את הפוסט הזה. לא, לא מהתרגשות, אלא כנראה בשל מחלת הפרקינסון שהתפרצה עם הזקנה. אין מה לעשות, תמיד ידעתי שגיל 24 זה כבר סוף החיים. עם כל שאיפה שאני לוקח אני מרגיש גבשושית בריאות שמתחילה להתפשט – אין מצב שזה סתם דלקת, זה בטוח גידול. אני יכול להישבע שאתמול כשקמתי הרגשתי גם מחנק כאילו הלב שלי עצר לרגע, כנראה בגלל עורק שנסתם מכולסטרול. הגב שלי מרגיש כאילו הוא הולך להתפקע כל פעם שאני עובר ממצב שכיבה לישיבה ובחזרה (וזה קורה הרבה בחופש), כנראה התחלה של שיתוק. והכי הכי גרוע, נראה לי שאני מתחיל לגדל כרס – וזו אפילו לא כרס של כבוד, כמו שיש לאסדורים הארגנטינאים, אלא סתם כרס. אהה, וגם כל הזמן חם לי...

בקיצור, אני חייב לקחת את עצמי בידיים ולחזור לכושר. טוב, כשאני אומר לחזור זה קצת הגזמה, כי אף פעם לא באמת הייתי בכושר. מסקנה: אני חייב להתחיל לעשות כושר.

אבל עזבו אותכם מהצרות, היה אחלה של יומולדת: זה התחיל בטרום מסיבה ביום שבת אצל הביולוגית. החברים מהאוניברסיטה הגיעו והייתה גם נציגות לחברים מהבית ביבנה שבאו (כרגיל) לשנורר אוכל. אפילו שהחולירות באו לבלוס, הם עשו פרצופים על זה שהם צריכים לנסוע רחוק בשביל זה – עד אלפי מנשה ליתר דיוק. רק אחרי שהם מיגנו את האוטו בשיריון ריאקטיבי לפני החצייה של הקו הירוק (ותודה לחיילי צה"ל בהאמר שהורידו אותם מהנתיב לשכם וכיוונו אותם למקום הנכון). אגב אלפי מנשה, שמתם לב על איזה עיקרון פשוט עובד האלגוריתם שמחזיקה מועצת יש"ע למתן שמות להתנחלויות? קחו שם של שבט מבני ישראל, והצמידו לו מילה תחילית, רצוי שם של פריט נוף גיאוגרפי, רצוי עם משמעות מקראית. לדוגמא: סלע אפרים, מצפור יהודה, עמק דן, מדרון יוסף. אני יכול להמשיך ככה כל היום.

טוב, אבל זה לא קשור. מה שחשוב זה שהיה אחלה, ושאם תציצו לאלבום שאני אוטוטו מעלה לבלוג, תוכלו לראות תמונות מההפקה.
משם המשכתי ליום מייגע של חיפוש דירות, אבל זה לא באמת חלק מהיומולדת ולא באמת חשוב – אז נדלג על זה. וואו אני חייב להפסיק לסטות מהנושא – כבר פעם שנייה בפוסט הזה שאני נגרר למשהו לא קשור. מסקנה: להפסיק לסטות מהנושא

ונחזור ליומולדת עצמו, שהיה גם מאד מתיש, אבל שווה כל רגע. זה התחיל בהפתעה על הבוקר של הביולוגית שהגיעה עד ליבנה(!). המשיך בהתלבטויות שלי לגבי מה לעשות ביום הזה – מה ששרף בערך שעתיים מהיום. משם הלכנו לקולנוע, ל"באטמן מתחיל", שאני יכול למחוק מרשימת הסרטים שאני חייב לראות ולהעביר לרשימת הסרטים שאתם חייבים לראות. סרט פשוט חובה. ואני אומר את זה בתור אחר שלא אהב (ואפשר גם לומר ששנא) את כל הבאטמנים האחרים. ויותר מזה, אני חושב שכל סרטי הקומיקס שראיתי עד היום היו פשוט חרא של סרטים (טוב, למעט אקסמן). אבל באטמן מתחיל, הוא בכלל לא סרט קומיקס. הוא פשוט סרט טוב - אפילו הביולוגית נהנתה מהסרט (והפעם לא זייפה). ואני אפסיק שוב לסטות מהנושא.

משם המשכנו לכיוון כללי של ארוחה, רק שלא היינו רעבים, אז הלכנו לשרוף כמה שעות בקניון. חיפשנו לי נעליים, חיפשתי לי שעון ובסוף יצאנו עם כפכפים בשבילה. איכשהו התלבטתי יותר מידי מה לקנות ובסוף לא קניתי כלום. מסקנה: להיות יותר ספונטני בקניות שלי. די לשבועיים של השוואות מחירים ב-zap, pricer, בזמן וב-getprice לפני שאני קונה חבילת מסטיקים. די להתבאס כשאני מגלה שמוכרים את המשקפיים שקניתי שנה שעברה בחצי מחיר. די להציע 299 ₪ על טלוויזית פלזמה במכירה פומבית ואח"כ להתפלא כשהמכירה נסגרה ולא זכיתי.

משם המשכנו לאכול בריבר, שמגישים מטבח תאילנדי-יפני. וכמובן שקשה לך להחליט כשאתה מגיע למקום כזה אם לאכול תאילנדי או יפני אז אתה מזמין גם וגם – שיט, ורק לפני שתי דקות הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות כושר ובמקום זה אני מוצא את עצמי מזמין אוכל כמו סומלי שמצא אמריקן אקספרס פלטינום. מסקנה: אני חייב להתחיל ליישם מסקנות

אז זהו – בואו נסכם את המסקנות לשנה הקרובה:

1) להתחיל לעשות כושר

2) להפסיק לסטות מהנושא

3) להיות יותר ספונטני בקניות

4) אני חייב להתחיל ליישם מסקנות

עכשיו רק צריך להחליט מתי אני מתחיל. לצערי אין חגים אז אני לא יכול להגיד "אחרי החגים". הייתי אומר "אחרי ההתנתקות" אבל אז יש סיכוי שאני אגיע לגיל 25 בלי לקחת את עצמי בידיים. נראה לי ש"אחרי מועדי ב" יהיה זמן טוב ליישם את ההחלטות. יש כבר שניים והשלישי בדרך.

יום הסטודנט 2005

Sun, 29 May 2005 21:19:19 GMT

לחלק מכם בוודאי יצא לבקר שם, אבל בכל מקרה זה אירוע שאני חייב לסקר פה מתוך מחויבות לתת תמונת מצב מעודכנת על חיי הסטודנטים בקמפוס. יצא לי לבלות גם בערב יום הסטודנט וגם ביום הסטודנט עצמו. כשאני אומר "לבלות" אני מתכוון ללעמוד שעתיים בשערים, לתלוש לאנשים כרטיסים ולהחתים אותם (לכל הביולוגים, אני לא מתכוון להחתמה כמו אצל ציפורים אלא לסתם למרוח על היד של אנשים דיו מסרטן שנוזל מתוך חותמת מעוצבת). למה אני עושה את זה? אהה, כי אני חבר דירקטוריון בסקופוס, שהיא החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים. כדי להבהיר - עיקר הפעילות של חברי הדירקטוריון מתמצה בלהיות מסונג'רים בימים מסוג זה, אנחנו ממש לא אחראים על הליין האומנותי של האירועים (בשביל זה יש מפיק). יש לנו גם ישיבות מדי פעם, שלא רק שלא מקבלים עליהן כסף, אלא אפילו צריך להביא אליהן כיבוד לפי סבב שמות אלפבתי. עוד מתקופת תורנות נקיון בבי"ס יסודי שנאתי את זה ששם המשפחה שלי מתחיל בא'.

אז איך היה בערב יום הסטודנט? חוץ מזה שאיחרתי להופעה של ארקדי (בגלל ההחתמות, זוכרים?) ושגרמתי לעדי לאחר להופעה של ארקדי (עדי היא הע' בלוג לענייני ביולוגים, שבזכותה הוכנסה ההערה על ההחתמות, ושבמסגרת התפקיד מסונג'רת גם בימי סטודנט) היה דווקא ממש סבבה. חזרנו בערך ב-7 בבוקר אחרי הופעת זריחה מעולה של אהוד בנאי ואחרי ששבענו מפיצות. נכון, היו גם נקניקיות, אבל הן עלו הרבה. האגודה בגבעת רם לעומת זאת, סידרה לכם, חברי האגודה היקרים, נקניקיות בחתולייה של שטרק (המכונה גם המנזה) בשישה שקלים בלבד!

משם הקרנבל המשיך ליום שלישי, שכמובן שלא הצלחנו לקום בו להופעה של היהודים. די מזל לדעתי, כי אלו שהגיעו בזמן קיבלו את השמש של הצהריים וחזרו במצבים הנעים מאדמדם-מקולף קלות עד לכוויות דרגה שלוש. גם שם הגעתי בול בזמן בשביל להחתים אנשים בכניסה ולהחליף את יו"ר הדירקטוריון אפרת, שהלכה לשמוע את ברי. ברי היה ענק (ככה מספרים לי אלו שהתחמקו מהסנג'ור).

משם המשכנו להופעה של מוקי, שאולי שמעתם על הפרשה סביבו וסביב ההתבטאויות שלו בתחילת אותו שבוע. מוקי דווקא נתן אחלה הופעה ואפילו אמר בנוגע לאותו מקרה שאנשים לא צריכים להקשיב לכל השטויות שהם שומעים בתקשורת ובבלוגים באינטרנט ושבכל מקרה שום דבר לא מצדיק אלימות. אבל אי אפשר בלי קצת פרובוקציות, ולמקום הגיע סטודנט (שכנראה לא עודכן שבאותו יום הוא בכלל אמור לשבות רעב מול הכנסת) עם שלט "מוקי, בוא תשבור לי את העצמות". מוקי הסביר לו שהוא לא צריך להיות ילד של תקשורת. כנראה שהסטודנט פירש את ההתבטאות כאיום ברצח. תאמינו לי, לא רציניים כל היפי נפש האלה. מה קרה, להתלונן במשטרה??? שילמדו מהשמאל להבעיר צמיגים!

מוקי ירד, שלום חנוך עלה, אפילו אירח את דנה ברגר שהצליחה לא להרוס את ההופעה. אין ספק שזה היה סיום מוצלח ליום הסטודנט (למסיבה של גלגל"צ לא נשארתי כי הייתי צריך לעשות תרגיל במיתוג. סיימתי היום, תודה ששאלתם) - הם בסדר הסקופוס האלה.

אבל בליין כמוני לא יוותר על קצת ריגול תעשייתי אצל המתחרים בת"א, אז ביום חמישי המשכתי לשם, בדיוק בזמן להופעה של עברי לידר. אחרי שנפרדתי מ-20 ש"ח בכניסה ממש התפלאתי איך הם יכולים לעשות יום סטודנט כזה זול, אבל חמש דקות אחר כך, כשדיילות לבושות אדום ניסו לדחוף לי ליד ולגרון את היופלה החדש בטעם קוקוס עם מלפפון חמוץ ואחרי ששתיתי קצת מיים מינרלים בטעם תפוז (רמז - יש לזה טעם של בקבוק ריק של מיץ פז שמילאו במי ברז עם הרבה כלור) , הבנתי שבתל אביב עובדים על כסף מחסויות. זו באמת שאלה טובה, האם אתה מעדיף לשלם בכניסה, או האם אתה מעדיף לחטוף בראש פולדרים עם שפיץ חד של אסקייפ שדייל המכירות שלהם החליט לזרוק מהבמה?

אז היתה הופעה של עברי, האמת די צפופה ומחניקה, ואפטר-פארטי עם סהר זנגלביץ. ב-2 חתכנו משם ועכשיו רק נשאר לתכנן איך אני מגיע השבוע לבן-גוריון בשביל לראות מה הולך אצלם. לכל מי שמעוניין, יש גם אלבום תמונות מההופעות, שצורף לאלבום התמונות הקודם שיש לי פה מהסקי. הוא ממש לא קשור לכלום, אבל תודו שיצאו לי שם אחלה תמונות.