מיומנו של סטודנט בדרך אל התואר: בדרך לחיים

Leaving on a jet plane

Tue, 17 Apr 2007 12:35:10 GMT

אז זהו זה, אחרי כמעט שנתיים בבלוג הזה ואחרי תקופה של יובש בזמן האחרון, החלטתי שהגיע הזמן לחתוך עניינים וללכת. לשנות קצת אווירה

אולי מתישהו ימאס לי ואני עוד אחזור. אבל בנתיים, אפשר למצוא אותי בבית קפה, כותב קצת על משחק החיים בבלוג Game of Life

Leaving on a jet plane / John Denver

All my bags are packed
Im ready to go
Im standin here outside your door
I hate to wake you up to say goodbye
But the dawn is breakin
Its early morn
The taxis waitin
Hes blowin his horn
Already Im so lonesome
I could die

So kiss me and smile for me
Tell me that youll wait for me
Hold me like youll never let me go
cause Im leavin on a jet plane
Dont know when Ill be back again
Oh babe, I hate to go

יאללה, עזבו אותכם שירים עכשיו. כנסו כנסו: http://cafe.themarker.com/view.php?u=40983

נ.ב

הידעת?

ג'ון דנוור, כותב השיר Leaving on a jet plane, מת בהתרסקות מטוס. כמה אירוני.

לידיעת האזרח עופר עיני

Tue, 27 Feb 2007 16:24:38 GMT

לפני מספר שעות כתבתי כאן פוסט מאד חריף כנגד עופר עיני ושאר המושחתים בהסתדרות. איום השביתה המופרך בשל הלנות השכר ברשויות המקומיות פשוט עלה לי על העצבים.

מסיבות שפירטתי בפוסט, הסברתי למה אני חושב שהשילוב של ההסתדרות ושל מרכזי המפלגות הוא הדבר הכי מטונף, מסריח ומסואב שקיים בישראל וכי יש למחוק את זכות הקיום שלהם.

כמו כל מספר חודשים, אנחנו שומעים על איום השביתה, שהיה הפעם גדול וממשי מתמיד. ואני? למה זה בכלל מעניין אותי? כמו רוב האזרחים בישראל התייאשתי, ואין לי כוח להיות עוד לוחם בשחיתות, אין לי כוח לנסות לנקות את המערכת המטונפת הזאת. אין לי כח לעמוד מול ערימת העלוקות שיושבת על הקופה הציבורית וגורמת לכולנו נזק בלתי הפיך. התרגלנו לנזק הזה, כמו להרבה דקירות קטנות של מחטים שמכאיבות לך אבל לא הורגות אותך.

ומטריף אותי הרעיון הזה, שמשביתים משק שלם בשביל בעיות של הלנת שכר ברשויות מקומיות, שנובע בין היתר מכך שהן מלכתחילה מעסיקות יותר מידי אנשים ואחר כך לא יכולות לעמוד בתשלום שלהם. הנושא צריך להיפתר בין עובדי הרשויות, בית הדין לעבודה ומשרד הפנים. ראשי הרשויות חייבים ללכת לכלא, ואם הדבר לא נאכף אז ההסתדרות (שכביכול דואגת לעובדים היקרים) צריכה להפגין מול ראשי הרשויות ולצאת למלחמה נגדם, ולא נגדנו. האנשים שמשלמים את המיסים שבזכותם ההסתדרות והמגזר הציבורי המנופח שלנו קיימים. הטיעונים של ההסתדרות להשבתה הם מופרכים. לפגוע באזרחים בשביל להפעיל לחץ פוליטי על ממשלה הוא מה שעושים ארגוני טרור. בדיוק כמו מחבלים מתאבדים שנשלחים להרוג אזרחים תמימים בשביל לפגוע בבטן הרכה ולהפעיל לחץ פוליטי, כך עושה גם ההסתדרות כשהיא משביתה את המשק ומשבשת את החיים של אזרחים תמימים בשביל להשיג את מטרותיה. ורק שיהיה ברור: כן. אני משווה את ההסתדרות לארגוני טרור ואת העומדים בראשה לטרוריסטים. הם לא הורגים אנשים, אבל הם ללא ספק פוגעים בזכויות אדם. מעט זכויות האדם שקיימים במדינה חסרת החוקה שלנו. אבל למרות הדעה האישית שלי, לא הייתי בכלל כותב כלום- כי כמו שכבר ציינתי, אין לי כוח. אבל הפעם עופר עיני נגע בנקודה רגישה: הטיסה שלי לאמסטרדם שאמורה לצאת לדרכה בצהרי יום חמישי.

האיום להשבית את נמלי התעופה, הקפיץ לי את הפיוז. לא רק בגלל החוצפה לשים את זכות השביתה מעל חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אלא בגלל החוצפה לדפוק לי את החופשה המתוכננת שלי, אחרי 3 שנים מסויטות של לימודי מדעי המחשב ולחץ אטומי שלא איפשר לי אפילו לצאת לקפריסין. אז בתגובה החלטתי להעביר כאן מסר מאוד ברור ומאד תקיף: אולי להילחם בשחיתות אין לי כוח, אבל מי שמתעסק עם החופשה שלי - צריך לדעת מה יפול עליו. טני בד"כ לא מתעצבן מדברים, כמה רציניים שלא יהיו. אמא שלי היא בעלת כישרון פנומנלי לשגע אותי בצורה שלא תיאמן, אבל היא כמעט היחידה שיכולה להוציא אותי מאיזון. רוב האנשים, מעולם לא נתקלו בי כשאני עצבניאבל כשזה קורה, לא כדאי לעמוד בדרך שלי. והיום זה כמעט קרה.

אם השביתה בנמלי התעופה היתה יוצאת לפועל - הייתי צריך לממש איום מאד מפורט שכתבתי כאן. עיקריו של האיום היו להקדיש את הזמן שיתפנה לי בעקבות ביטול החופשה למציאת דרכים לרמיסה משפטית, ציבורית ופוליטית של עופר עיני ושל הסתדרות העובדים. ואם הזמן הזה לא היה מספיק - אז להמשיך במסע הצלב הזה עד שאני אוכל למלמל לעצמי. הפוסט הזה אולי נכתב בהומור, אבל עופר עיני לא היה צוחק בכלל.

אבל לצערי קריסה מוחלטת של המחשב גרמה לפוסט ללכת לאיבוד בין אלפי ביטים ממחושבים שלעולם לא אוכל לשחזר. וכנראה שלמזלו של עופר עיני, ממש קצת לאחר מכן הוא החליט לרדת מהעץ שטיפס עליו והשביתה נדחתה. לפחות נכון לעכשיו.

אומרים שטעם הנקמה הוא הטעם המתוק בעולם. אני לעומת זאת, אצטרך להסתפק בינתיים בטעם של פנקייק הולנדי.

שנה של בריאות... ושל שקט נפשי

Wed, 20 Sep 2006 21:08:11 GMT

קודם כל, קצת לפני ערב החג: שתהיה שנה טובה לכולם.

אני מקווה שהשנה הקרובה תהיה בסימן של בריאות - אבל יותר מזה, שתהיה בסימן של שקט נפשי. יותר מידי היסטריה זה לא בריא ללב.

למה אני מספר לכם את זה? בעיקר בגלל מיילים שאני מקבל פה ושם מכל מיני חברים ופחות חברים. חלקם מצחיקים, חלקם מעניינים - אבל חלקם גם מתייחס בהיסטריה לכל מיני תופעות יומיומיות כמו מרגרינה, אנטנות סלולריות ומי ברז. כל המיילים מדברים כמובן על הקשר הישיר שנמצא בין אותם דברים לסרטן/מחלות דם/איידס וכו'.

לצערי הרב, אחוז גבוה של קוראי דואר עדיין לא מכיר את האתר הישראלי המצוין "לא רלוונטי" שבו אפשר למצוא מידע על כמעט כל אגדה אורבנית / סיפור מצמרר שיער, החל מיבוש המעיינות ע"י עין גדי ועד לטלפונים סלולריים שאריקסון מחלקת בחינם.

המייל האחרון שקיבלתי הכיל בעצם כתבה של ענת אור ממערכת וואלה, בו היא הסבירה למה היא מצאה פיתרון לבעיית הדאודורנט המסרטן - היא פשוט משתמשת באבקת סודה לשתיה במקום. הפעם החלטתי להסתכל קצת בעצמי וגיליתי כתבה אחרת באתר המספרת על הסיכון לחלות בסרטן השד כאשר משתמשים בדאודורנט המכיל מלחי אלומיניום. למזלי גיליתי שאני גבר ולכן הסיכויים שלי לחלות בסרטן השד הם די קטנים. למזלי גם גיליתי כי בדאודורנט שלי (וברוב הדאודורנטים לגברים) אין כלל מלחי אלומיניום ולכן עד שלא ימצאו קשר בין טריקולסן (וחומרים דומים עם שמות מוזרים) לסרטן הערמונית אני נמצא בצד הבטוח.

למרות שאני לא נמצא בסיכון, החלטתי לשם שינוי לבדוק אם יש אמת בשטויות האלו. הכתבה בוואלה צוטטה מקור עלום - טוקסיקולוג בשם ד"ר עדי סאקר, אבל כבר בין התגובות נמצאה זו שמספרת שהוא בכלל לא ד"ר לטוקסיקולוגיה אלא מרצה לתזונה במכללה. אני לא יודע למה הוא מנסה לשכנע אנשים שאלומיניום בדאודורנט הוא דבר רעיל, אבל כנראה שיש לו סיבה - ובדיקה קצרה אכן מאשרת את זה - עדי סאקר הנכבד בכלל עשה את הPHD שלו בתזונה הוליסטית מטעם איזה קולג' בארה"ב לרפואה טבעית. כמובן שמאז הוא כבר הספיק לפתוח מרפאה הוליסטית שבה הוא מוכר (בין היתר)... דאודורנטים ללא אלומיניום.

אז עכשיו ברור לנו למה לעדי סאקר יש אינטרס לספר לאנשים למה אלומיניום זה לא טוב. זה לא מפתיע אותי - ואחרי קריאה קצרה בספר המומלץ "פריקונומיקס" זה לא יפתיע גם אתכם. הספר הנהדר פשוט חוקר נושאים יומיומיים שאף אחד לא חשב לחקור ומגלה למה סוחרי קראק (שאמורים להיות עשירים) עדיין גרים עם אימם, למה בריכת שחיה בבית מסוכנת יותר מאקדח טעון בבית ולמה למתאבקי סומו, למורים, למתווך הנדל"ן שלכם וגם לרופא שלכם יש אינטרס לשקר לכם. הספר הזה מומלץ בחום, ואני מאמין שהוא יגרום לכם לחשוב בצורה שונה ולשאול שאלות בכל פעם שאתם שומעים על נתוני "מחקר" חדש. למשל יגרום לכם לשאול מהי הסיבה לכך שאלעזר שטרן מספר אחרי המלחמה לכולם ש"אין שכול בתל אביב"? האם היא בגלל שהם מתגייסים פחות (כפי שהוא טוען) או בגלל שתל אביבים הם לוחמים טובים יותר?

אבל האם למישהו נוסף יש אינטרס לספר לנו על הקשר בין אלומיניום וסרטן? הרי המידע היה צריך להגיע ממשום כלשהו.

ואכן כן. נעשו מחקרים בתחום וגילו כי מתכות כמו אלומיניום משפיעות על רמת האסטרוגן בגוף - הורמון נשי שרמות גבוהות שלו קשורות לסרטן השד. לא ברור כמובן האם האלומיניום משפיע לטובה או לרעה - הרי יכול להיות שהוא בכלל מוריד את רמות האסטרוגן. אבל בשביל זה צריך לחקור עוד. ומה צריך בשביל לחקור עוד? עוד כסף למחקר כמובן. ואיך הכי פשוט לקבל עוד כסף למחקר? להגיע לעיתונות כמובן - ולספר ש"נמצא קשר בין חומר המופרש מדאודורנטים לסרטן השד!".

וזו הבעיה הכי גדולה עם מחקרים: שכשמסתכלים על נתונים יבשים, אפשר להתאים נתונים אחד לשני בלי באמת לבדוק מה הקשר ביניהם - ומה גורם למה. במחקר שנעשה על אלומיניום וסרטן השד אשר טוען לקשר בין השניים נמצא כי בקבוצת בדיקה של 400 נשים שהחלימו מסרטן השד, הנשים שנטו להשתמש בדאודורנט באופן תדיר היו צעירות בהרבה מאלו אשר לא השתמשו בדאודורנט כלל, כאשר חלו במחלה.

תסתכלו טוב על הנתונים: נשים שהשתמשו בדאודורנט במידה רבה היו צעירות בהרבה מנשים שלא השתמשו בדאודורנט כלל או השתמשו במידה מועטה כאשר חלו בסרטן השד. מה לא בסדר עם זה?

נכון, אפשר לטעון שנשים שמשתמשות הרבה בדאודורנט בגיל צעיר יכולות לחלות בסרטן השד בגיל צעיר יותר - אבל בסופו של דבר, כל הנשים בקבוצה הנבדקת הרי חלו בסרטן השד. ועכשיו תחשבו לעצמכם: מי משתמשות בדאודורנט באופן תדיר יותר? נשים בנות 20, בנות 40 או בנות 60? הנתונים במחקר הראו קשר - אבל הם לא הראו מה גורם למה. אדם יותר הגיוני היה טוען פשוט שנשים צעירות משתמשות יותר בדאודורנט. אין לי כמובן נתונים - אבל אני יכול לנחש בסבירות גבוהה שגם אם היו בודקים אצל קבוצת נשים שנהרגו בתאונת דרכים את היסטורית השימוש בדאודורנט היו מגלים שנשים שמשתמשות בדאודורנט יותר מתו בגיל צעיר יותר. זה עדיין לא אומר שיש קשר בין דאודורנט לתאונות דרכים, אלא פשוט שיש קשר בין דאודורנט לגיל.

אז מה אני בעצם מנסה להגיד לכם? שתלמדו לפקפק במה שאתם מקבלים במייל, וגם במה שאתם קוראים בעיתון, וגם כשאתם קוראים מאמרשל איזה דר' בכתב עת מדעי, עדיין אין לכם סיבה להאמין לכל מילה כתובה. לכל אחד יש כנראה סיבה לספר לכם מה שהוא מספר לכם, והסיבה הזאת היא בד"כ כלל אגואיסטית ומוסווית היטב. ובכל מקרה, אני מאחל לכולכם שנה טובה, עם קצת פחות דאגות מאנטנות/מרגרינה/דאודורנטים שמגיעים אליכם במייל.

רשיון לנהוג

Wed, 13 Sep 2006 16:38:41 GMT

בשעה טובה ומוצלחת, נזכרו במשרד התחבורה של מדינת ישראל לשנות את רישיון הנהיגה הישראלי, כך שבמקום הכיתוב באנגלית "Driving Permit" יהיה כתוב "Driving License".

אמנם לרוב האנושות זה עניין של סמנטיקה, אבל מסתבר שאצל האמריקאים המרובעים אי אפשר לנהוג עם רשיון שכתוב עליו Permit. החוק אומר במפורש שחייב להיות כתוב Liecnse על הרשיון - אחרת הנהג הוא כנראה טרוריסט שמנסה להתנגש במגדלי התאומים ויש לעצור אותו - מה שהטריח ישראלים רבים למ.מ.ס.י בשביל להוציא רשיון בינלאומי לפני נסיעה לארה"ב.

אז כל הכבוד למשרד התחבורה שלנו, שלקח יוזמה ותיקן את השגיאה העילגת משנות החמישים ברשיון הנהיגה. לצערי הרב הוחלט לבצע את השינוי בדיוק שלושה ימים אחרי שקיבלתי את רשיון הנהיגה החדש שלי, שעליו כמובן מוטבעת עדיין המילה הנוראה "Permit". חבל, אף פעם לא הייתי בארה"ב ודווקא רציתי לבקר שם מתישהו, לשכור רכב ולטייל מחוף לחוף. בזכות הרפורמה הנוספת של משרד התחבורה, שהאריך את התוקף של הרשיון שלי ב-10 שנים (במקום 5 כמו פעם).

טוב, כנראה שאני אצטרך לחכות עד 2016 בשביל הטיול שלי. הרי עכשיו כשלא באמת צריך רישיון בינלאומי - נראה לכם באמת שאני אלך להוציא 13 שקלים בממסי על אחד!? אני מעדיף לחכות עשור.

דרושה דירה מתוקה

Tue, 15 Aug 2006 16:39:01 GMT

בשנה שעברה ניצלתי את הבלוג הזה לחיפוש שותפים (לכל מי שזוכר את הפוסט "דרושה שותפה רווקה"), אז חשבתי שאם כבר ניצול, אולי אני אעזר בו לחיפוש דירה.

כמו רוב הסטודנטים בימים אלו, גם אני מחפש דירה להשכרה במרחבי ירושלים, רק שהפעם לא צריך שותפים כי מדובר בדירה לזוג עם הביולוגית. רק שהפעם, גילינו ששוק הדירות לא מתאים לנו כל כך. התחלנו לחפש דירות בשכונת "קרית יובל", רק שאחרי התרשמות קלה גילינו שאחד הדברים שטובים בירושלים, הוא שלא בהכרח חייבים לגור בדירות שנראות כמו השיכונים בבאר שבע (ובקרית יובל לרוב הבניינים יש מראה כללי של הסלאמס במשחק GTA, כולל הדמויות הנלוות). חוצמזה, בהתחשב בקווים שיוצאים משם להר הצופים, כבר עדיף לי לנסוע מהבית ביבנה.

אחרי שירדנו מקרית יובל, גילינו שהמקום היחיד שנותר לנו הוא בית הכרם, וזאת מאחר ששכונות אחרות לא מתאימות לביולוגית (שהחליטה לעשות דווקא תואר שני בעין כרם). אפילו מרכז העיר כבר לא אטרקטיבי כמו בשנה שעברה - גם כי המילגה לסטודנטים שגרים במרכז העיר שניתנה בשנה שעברה קוצצה ביותר מאלף ש"ח, וגם כי בעלי הדירות החארות לא הבינו כי מטרת המילגה היא להקל על הסטודנטים, והחליטו להעלות את מחירי הדירות (שרובן ראויות יותר לתואר חורבות) במאות דולרים בממוצע. היום כבר לא נדיר לראות בעל בית בירושלים שדורש 900$ על דירת שלושה חדרים במרכז העיר שנראית כאילו צה"ל חיפש בה את הבונקר של נסראללה - אלו כבר מחירים שלא רואים אפילו בתל אביב. הם מצידם טוענים ש"אל תדאגו, אתם מקבלים פה מילגת שכר לימוד" ושוכחים לציין שלא כל אחד זכאי למלגה וגם אף אחד לא יודע באיזה גובה תהיה המלגה, אם בכלל (רמז: קיצוצים במשק בכל תקציבי הרווחה השונים בגלל מלחמה בצפון).

הייתי כבר מציע לרשות לפיתוח ירושלים להגביל את המלגה רק לסטודנטים שלא משלמים יותר מ250$ כל אחד עבור הדירה - וככה בעלי הדירות לא היו יכולים לקבוע מחיר מופקע. אבל אני מאמין שזה מקרה אבוד, ובעצם הסיבה היחידה שנתנו את המלגה הזאת, היא בשביל שבעלי הדירות יעשו קופה. אתם מבינים, ב-16 החודשים הקרובים מרכז העיר הולך להישמע כמו מרכז קידוח נפט עד השעות הקטנות של הלילה (אני כבר התייאשתי מלמנסות לישון שלשום בשעה 1:00 לפנות בוקר מהרעש של הקידוחים) והעירייה יודעת שאנשים שגרים בדירות יעשו הרבה בעיות על ירידה בערך הדירה ויתבעו את העירייה. אבל מה יקרה אם במקום זה בעלי הדירות יקבלו אחלה פיצוי בדמות שכר דירה מופקע, ובמקומם יכנסו לדירות סטודנטים משוללי זכויות שלאף אחד לא אכפת מהם ורובם לא רשומים כלל כתושבי העיר? להם בטוח לא יהיה כוח להילחם בטחנות הרוב של הבירוקרטיה העירונית. הם יסבלו בשקט, ובעלי הדירות ישמחו ברעש - והכל בא על מקומו בשלום.

בקיצור, אני מאמין שהכל קונספירציה נגדנו וממליץ לכל הסטודנטים שרוצים לשמור על שפיות להתרחק ממרכז העיר או לפחות למצוא דירה עורפית ומבודדת. בנתיים אני מחפש דירה במקום שקט יותר באיזור בית הכרם (אבל לא על הרצל - גם שם בונים עכשיו רכבת קלה!). לצערי הרב הטמטום של הסטודנטים בירושלים מאד מקשה על חיפוש דירות. איכשהו, בכל לוח "להשכרה" שאני נכנס אליו, אני מגלה שמחצית מהמודעות הן מודעות לא רלוונטיות של סטודנטים שמחפשים שותפים וסטודנטים שמחפשים דירות. סטודנטים עילגים שלי, בשביל חיפוש שותפים קיים לוח "שותפים". בשביל חיפוש דירות קיים לוח חיפוש דירות. או שאתם טיפשים, או שאתם עושים את זה בכוונה. טוב היה אם באוניברסיטה היו נכנסים לאינטרנט ומסננים אוטומטית סטודנטים שלא מצליחים לכתוב את המודעה שלהם בלוח הנכון. לגבי הסטודנטים שעושים את זה בכוונה, מה אתם חושבים לעצמכם? שאני עכשיו באמצע החיפושים של דירה אראה את המודעה שלכם ואגיד לעצמי "אמנם אני מחפש דירה בעצמי, אבל אולי אני אתקשר אליהם ואציע להשכיר להם את הדירה שאין לי". תסמכו עלי, אף אדם שמחפש להשכיר דירה, לא ינבור בין המודעות של דירות להשכרה בשביל לחפש את האחד הטיפש שהחליט לכתוב שם שהוא מחפש דירה. או שהוא יפרסם מודעה בעצמו, ואז כבר יתקשרו אליו עשרות אנשים, או שהוא יחפש בלוח חיפוש הדירות שהזכרתי קודם.

בכל מקרה, אחרי שהורדתי את זה מהלב - אם מישהו משכיר או מכיר דירה נחמדה לזוג במחיר של עד 500$, אני פה ואתם מוזמנים להגיב.

אז למה זידאן נגח?

Sun, 09 Jul 2006 20:41:50 GMT

רבע השעה האחרונה של המונדיאל היא החלק היחידי שצפיתי בו השנה. אין לי צרלטון, יש לי מבחנים ולא כל כך עניין אותי המונדיאל גם ככה מאז 98 כשהבנתי שקבוצות גרועות כמו צרפת יכולות להיות אלופות העולם.

אז למה צפיתי עכשיו? לא יודע. הייתי בהפסקת אוכל מהלימוד למבחן בהתנהגות ארגונית, ועוד שנייה פנדלים.

ומה שהספקתי לראות זה שוב את צרפת ושוב את זידאן, ונגיחה די מסריחה שלו שהביאה לו כרטיס אדום במשחק האחרון בקריירה שלו. מה שהוציא גם אותו חרא וגם את צרפת חרא, לא משנה איך זה נגמר.

אז עכשיו מתכנסים כל מומחי הכדורגל ושואלים את עצמם "למה לעזאזל זידאן בחר לסיים לעצמו את הקריירה שלו ככה? למה לא לגמור יפה וללכת הביתה עם הרבה כבוד ואולי אפילו עם איזה גביע?".

נו, אז איך מישהו יכול להיות כזה דפוק בשביל לא להתאפק ולדפוק נגחה למישהו אחר ובדרך לדפוק לעצמו ולדפוק לקבוצה. איזה יצר הרס עצמי אחראי לדבר כזה?

את השאלה הזאת גם אני שאלתי את עצמי. ואת התשובה הכל כך גזענית אבל הכל כך פשוטה קיבלתי מחבר קיבוצניק, שמאלן יפה נפש אבל מאוכזב הסכמים. לא צריך אפילו להבין בכדורגל בשבילה:

"גם זידאן, הוא סוג של ערבי"

התמונות באדיבות ערוץ 10 (וגם באדיבות זידאן)

למה אתה לא מעדכן את הבלוג, הא

Fri, 07 Jul 2006 11:45:25 GMT

חוסר העדכון של הבלוג בשבוע שבועיים האחרונים העלה כמה שאלות של אנשים שחשבו שטבעתי בתוך תקופת המבחנים. אז לא - אין לכם מה לדאוג. אני עדיין כאן (אבל לומד להתנהגות ארגונית), רק שקרה לי אסון בקנה מידה של מגדלי התאומים בשבוע שעבר (יום רביעי לשעבר בצהריים אם לדייק): הלפטופ שלי קרס וקיבלתי את ה"blue screen of death" של חלונות, שלא יצא לי לראות בכל הכמעט שנתיים שבהן יש לי את הלפטופ. חטא היוהרה.

אז כל ההתרברבות הזאת על זה שהלפטופ שלי מחזיק כבר שנתיים בלי פרמוט ועובד מצויין עלתה לי פתאום ביוקר - המסך קפא ואתחול של המחשב מחדש סירב לאפשר להעלות את מערכת ההפעלה.

אני לא אלאה אתכם במה שהלך שם, אבל ההתעקשות שלי לא ללכת למעבדה ולשלם כסף אלא לעשות את הכל בעצמי (כי אני הרי יודע יותר טוב) עלתה לי בשינויים לא נכונים שעשיתי להגדרות, מה שלא איפשר בכלל להחזיר את הכונן למצב עובד בלי לעשות לו פירמוט מחדש. חטא הגאווה.

מיותר לציין שמתוך גישת ה"לי זה לא יקרה" לא טרחתי לגבות שום דבר שיושב לי על המחשב על דיסקים אף פעם. אני כבר לא יודע איזה חטא זה, אבל זה בטוח חטא חמור.

למזלי, אני אדם עובד בהייטק עכשיו ויש לי שם מעבדה עם ציוד מתקדם שלי אין כל כך (כבל שניתן לחבר איתו כוננים קשיחים של לפטופ דרך USB, עולה 50 שקל אבל חבל היה לי לקנות בעצמי). בקיצור, לקחתי מהמעבדה את הכבל לכמה שעות ושיחזרתי את הקבצים שלא נדרסו על ידי הפרמוט מחדש של הכונן עם בערך 80% הצלחה.

אז עכשיו יש לי מחשב ששוב עובד, עם רוב הדברים שהיו לי על ההרד דיסק, כשהאובדן העיקרי מתבטא בקובץ האאוטלוק שלי, שהחזקתי בו את היומן שלי, כל הקשרים שלי, הרבה מסמכים והתכתבויות מהשנתיים האחרונות שהיו חשובות מידי בשביל למחוק ועוד... מיותר לציין שכל השחזור הזה עלה לי בהרבה מאד שעות אדם, דם יזע ודמעות.

בהתחלה רציתי אפילו להשאיר את הלפטופ הרוס קצת וללמוד למבחן שהיה לי בחישוביות, אבל לצערי לא היה לי אפילו דף מודפס - כל הספר, כל הסיכומים וכל התרגילים היו לי על המחשב. בצעד נואש, החלטתי להשתלט על המחשב של בני השותף שנסע לסופשבוע בשביל ללמוד למבחן, אבל איכשהו חוק מרפי הבן זונה החליט בדיוק להוכיח את עצמו - כי באותו יום הספק של המחשב של בני בדיוק נשרף. האמת היא שהייתי צריך לצפות את זה כי אם למדתי משהו עם מחשבים, זה שתקלות נדירות נוטות איכשהו תמיד לקרות במקביל: אף פעם לא תיתקל רק בתקלה אחת פשוטה שצריך לפתור, תמיד יהיו שתי בעיות ופתרון של כל אחת מהן דורש שקודם תפתור את השניה.

אבל כל זה לא משנה עכשיו, לא בוכים על חלב שנשפך וכו'. העיקר הוא שעכשיו אני שוב מעדכן את הבלוג והכל בסדר.

אגב, אני עדיין ממשיך לא לגבות את החומר שלי. כי הרי מה הסיכוי שדבר כזה שוב יקרה עכשיו?

אפוד זוהר לכל ילד

Mon, 13 Feb 2006 21:26:54 GMT

לאחרונה נכנסה לתוקף הצעת החוק של אפוד זוהר לכל נהג.

בואו לא נדבר על החברים ממרכז הליכוד של גלעד ארדן (מעלה ההצעה בכנסת) שבטח יעשו כסף על מכירת האפודים.

בואו גם לא נדבר על הטמטום בכך שהתקנון הרשמי 1258ד מחייב אותכם לרכוש אפוד שעומד בתקן מטומטם, כי אחרת תענשו כאילו אין לכם אפוד ולא תעברו טסט. למשל: האפוד צריך לכלול כיתוב בעברית, כי הרי אפוד בלי כיתוב בעברית אף נהג חולף עם פוטנציאל דריסה לא יראה בחושך. ואז תמותו. (אהה, רגע וגם זה יעזור למנוע יבוא מקביל תחרותי לחברים של ארדן ממרכז הליכוד).

בואו אפילו לא נדבר על זה שהממשלה מתנערת מאחריות לחיים של אזרחיה ובמקום לדאוג לתשתיות (למשל: תאורה ראויה בכבישים מסוכנים) מחליטה שהאזרחים אחראים לעצמם ויוציאו כסף על אפוד מטומטם לרכב ב-30 שקל. מס של 30 שקל כפול מספר הרכבים בארץ זה הרבה מאד. זה היה יכול לאפשר למדינה להציל הרבה יותר חיים אם היו משקיעים את הכסף בשכל.

אז על מה כן נדבר? על ציבור הנהגים, שמשום מה החליט שהוא מצטרף לכוחות היס"מ ותולה את האפוד הזוהר על המושב שליד הנהג, משטרה סטייל. חברה, אני לא מדבר על הטמטום של נהגים שיש להם כריות אוויר צידיות במושבים והאפודים חוסמים אותם. אני מדבר על הכיעור.

אנשים, זה ממש מכוער. את אופנת הצמיד צהוב על היד של לאנס ארמסטרונג אני יכול להבין, אבל אפוד צהוב זרחני? בחיית, לא מצאתם משהו פחות מכוער לשים באוטו? אולי כדור מראות ענק על המראה? אולי פרוות מינק על הדשבורד? אולי בובה של כלב עם ראש קופץ? אולי חרוזים מגעילים כאלה לגב של נהגי מוניות? תתעוררו, האפוד הזה ממש מכוער! אם אתם רוצים לכסות את המושב, פשוט קנו זוג גופיות עם תמונה של סנופי ותסגרו עניין. נכון שהמשטרה הכחולה לא תעצור אותכם עם אפוד זוהר על המושב. אבל יש סיכוי טוב שמשטרת האופנה כן.

ואם אתם רוצים באמת לצאת בסטייל מדו"ח: קחו איתכם אייפוד מיני ושימו באוטו. כשמשטרת תנועה עוצרת אתכם ושואלת למה אתם בלי אפוד פשוט תגידו "אההה! איזה קטע. התכוונתם לאפוד זוהר? חשבתי שצריך להסתובב עם אייפוד זוהר!"

תגידו לי אם זה עובד לכם.

בתמונה: איפוד זוהר לרכב

מרפי מרפי, בן זונה

Sat, 11 Feb 2006 01:18:18 GMT

יום שישי בלילה עכשיו.

בחמישי שעבר הסתיים הסמסטר.

בין לבין כבר היו לי שלושה מבחנים.

משום מה, עדיין יש אנשים שיש להם את החוצפה לקרוא לתקופת המבחנים הזאת "חופשת סמסטר". מן הסתם הם לא באמת סטודנטים ואפשר לזהות אותם בקלות לפי זה שצריך לשרוף אותם.

תקופת מבחנים אפשר לזהות די בקלות: זו בדרך כלל התקופה שבה כל הדברים שיכולים להשתבש משתבשים, וגם כמה דברים שלא יכולים להשתבש משתבשים בכל זאת:

הדבר הראשון שקורה לך זה שבדיוק ביום שהסמסטר מסתיים, אתה מגיע הביתה ומתחבר לאינטרנט האלחוטי כדי להוריד סיכומים של החומר במקצועות השונים. אבל אז אתה כמובן מגלה שהאינטרנט האלחוטי לא מצליח להתחבר לך.

אם זה היה תלוי בי אז הייתי מתקשר למרכז התמיכה של ספק האינטרנט ומאיים על אנשי התמיכה שצריך לשרוף אותם, אבל לצערי אני מחובר באיזה חיבור פיראטי לאיזה מקום ואין לי אפילו למי אני אוכל את הרוחב פס (ואני גם לא מנסה לברר כמובן כדי שלא יעיפו אותי). ניסיתי כמובן לפרוץ לסיסמא שמגנה על נקודת הגישה כדי לנסות לסדר אותה, אבל כישורי הפריצה שלי (שמסתכמים בלנסות את הסיסמאות 123456, 654321 וqwerty) לא הניבו שום תוצאות.

לא נורא, אמרתי לעצמי - המבחן הראשון שיש לי זה מבחן בלוגיקה ואפשר ללמוד אליו בבית מסיכומים של המחברת. רק שלשכן שלי מלמטה היו תוכניות אחרות.

כמו כל שכן טוב, הוא מחליט לחכות שהסטודנטים יצאו לתקופת הבחינות בשביל לעשות את השיפוצים הקטנים שלו בבית. כשאני אומר שיפוצים קטנים אני מתכוון לניפוץ הריצוף, החלפת הצנרת, שבירת הקירות ובכלל בניית כל הקומה מחדש. אני מתפלא שעם כל הכמות של הבטון שהוא הוציא מהדירה, שהבניין שלנו עדיין עומד.

עכשיו, אני לא יודע אם יצא לכם לשמוע, אבל כשקודחים בתוך צנרת בבניין, גם אם הדירה מבודדת לגמרי אתה עדיין תשמע את הרעידות ותרגיש אותן רוטטות בסתימות שלך בשיניים.

הייתי יכול להסתדר עם הרעידות והקדיחות, אבל למה ב-8 לפנות בוקר כשעוד מנסים לישון אחרי לילה ארוך של תרגילים?

ועזבו את זה שמדובר ב-8 בבוקר, אלא שהשכן גם בא לעשות וידוא הריגה: עולה אלינו לדירה ומצפצף בדלת כמו משוגע. כשאנחנו כבר באים לפתוח לו אז הוא מודיע לנו: "בוקר טוב, בבקשה אל תשתמשו בברז באמבטיה בשעה הקרובה כי אנחנו מחליפים מתחת את הצנרת". מיותר לציין שאם כבר העירו אותך, אז כשאתה קם בבוקר הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות זה לצחצח שיניים ולשטוף פנים. לצחצח שיניים עם כוס מים בכיור של המטבח זה משהו שאפילו במעונות לא עשיתי. ממש רמה חדשה של שפל.

יום לפני המבחן בלוגיקה נשבר לי בלי האינטרנט וחתכתי לאוניברסיטה. שם כמובן גיליתי שהבלוגרים האחרים היללו ואף שיבחו את אתר הסיכומים של דינה שהכיל כמובן סיכום פשוט וגאוני של כל החומר שניסיתי לשלוף מהמחברת המקומטת שלי בימים האחרונים... אין ספק שגם את זורעי המלח על הפצעים התחשק לי לשרוף באותו רגע

בימים כמו אלו, אתה נזכר במילותיו של השיר המהולל של אמ.סי מנצור:

אני בלי מטריה פתאום מתחיל טיפטוף
מרפי הבן זונה חבר של דני רוף
אכלו לי את השניצלים נשאר רק לוף
הולך שניה לשקם פתאום אני חטוף
חוזר אחרי שבועיים חברה לא נותנת
מתחת לחלון חתולה מאוננת
פוגש את אבא של החברה במכון ליווי
הכול סביבי בוער ולא עונים לי בכיבויי
השמפו בשיער נגמרו המים החמים
ביום של תמונת מחזור חצ'קון באמצע הפנים
סוף חירבון יש רק שלושה ריבועים
על הריצפה במקלחת נפלו התחתונים.

מרפי מרפי הבן זונה
תמיד אני מבסוט אתה מביא לי בקטנה
מרפי מרפי בן זונה

אין ספק. אם היה לי מושג מי זה המרפי הזה הייתי שורף גם אותו.

ורק כדי להירגע מכל השריפות האלו, החלטתי לקרר את הבלוג זמנית מצבעו הכתום עם אווירה של שלג. עם קצת מזל אחרי ה"חופשת סמסטר" נצא לסקי ונרגע. בשבוע הראשון של סמסטר ב' גם ככה לא לומדים שום דבר חשוב.

סנופי

Thu, 27 Oct 2005 06:40:25 GMT

אתמול בלילה היה לי מחסום כתיבה. הייתי צריך להכין נאום לבר מצווה של אח שלי ביום שבת הזה. ישבתי מול המחשב שעתיים ולא הצלחתי לכתוב כלום.

שעתיים אחר כך, לפני שהלכתי לישון, קיללתי את הזמן שביזבזתי מול המחשב. הרגשתי שבמקום זה, יכולתי באותו זמן ללכת לשבת ליד סנופי, הכלב החולה שלי, ולראות אם הוא מרגיש יותר טוב.

כבר שלושה ימים הוא לא מרגיש טוב. הוא כלב בן כמעט 7 מסוג זאב לבן, מרשים וגדול, אבל קצת צולע בגלל עצם שנפגעה אצלו בגיל צעיר יותר. בימים האחרונים הוא התחיל לצלוע על הרגל יותר מהרגיל, אבל הוטרינר אמר שהכאבים זה כנראה רק בגלל עונת המעבר. הוא נתן לו סטרואידים כדי להקל על הכאב וכדי שירגיש יותר טוב.

הוא לא הרגיש יותר טוב, ובערב האחרון הוא התחיל להקיא בחצר, בכמויות. למרות שנראה כאילו לא היו סימנים של אוכל בקיא הרחקתי ממנו את האוכל ליתר ביטחון ונתתי לו הרבה מים. גם כדי שלא יתייבש וגם כדי שיקיא עוד קצת למקרה שהוא הורעל ממשהו. אחרי שהוא הקיא כמה פעמים הוא הרגיש קצת יותר טוב, חזר לנשום קצת יותר טוב וחזר לרבוץ בחצר האחורית - בדיוק מה שהוא עשה רוב החיים שלו. אפילו נראה כאילו המצב עם הרגל השתפר והוא צלע פחות. אבל משום מה, הרגשתי שמשהו לא בסדר. נראה כאילו הוא לא רוצה שנדאג וניסה להסתיר משהו.

היום בבוקר הוא כבר היה מוטל ללא רוח חיים בחצר הקדמית. אני לא יודע אם הוא התייבש, הורעל, התקרר (לא סביר, בהתחשב בזה שמדובר בזאב לבן), או חטף וירוס. אבל זה גם לא כל כך משנה לי. אני בעיקר כועס: כועס במיוחד על הוטרינר שאולי נתן לו סטרואידים שלא עזרו לו ושטיפל בסימפטומים במקום במחלה, כועס על ההורים שלי שלא התייחסו אליו אתמול למרות שמשהו בבירור היה לא בסדר, כועס על עצמי שנתתי להם להרגיע אותם ושכנעתי את אח שלי שיכנס הביתה ויפסיק לשבת לידו, כועס על אח שלי שהקשיב לי, כועס על גוגל - שבחיפוש "עזרה ראשונה כלב" מפנה אותי להמון תוצאות מיותרות של עזרה לילדים שננשכו ע"י כלבים, כועס על האוניברסיטה העברית - המקום היחיד בארץ שמוסמך להוציא וטרינרים, מציב רף קבלה מטורף לתואר, אבל בכל זאת בסוף מוציא וטרינרים שאפילו לא יודעים להגיד לי שמשהו לא בסדר עם הכלב. כועס על הרפואה המודרנית. כועס שוב על עצמי, על זה שאולי יכולתי לעשות משהו אתמול ולא עשיתי.

עכשיו שמונה וחצי בבוקר ועוד כמה דקות אנחנו צריכים לצאת לכותל, להנחת תפילין וסיור במנהרות - חלק מהריטואל של הבר מצווה של אח שלי, וממש אין לי חשק. משום מה אני מאמין שפתק בכותל כבר לא יעזור לסנופי.

יהי זכרו ברוך.

שנה של טקסט חסר

Mon, 03 Oct 2005 15:28:31 GMT

כמו בכל חג, אני נוטה לשכוח את המטען לפלאפון שלי במקום שכוח אל, אז תמיד יוצא שאני נתקע עם כרטיס סים שאני שם במכשיר אחר (ומכאן כנראה השם "סים"). תמיד יוצא גם שאני מקבל המון הודעות SMS עם ברכות לחג ממספרים שאני לא מצליח לקשר לאנשים (כל הזיכרונות אצלי נמצאים במכשיר). הם בדרך כלל יוצאים משהו כזה:

"שנה טובה ומתוקה!!1 שנה של אושר ושל צחוק. שנה של /* טקסט חסר */"

אז מאחר ודי מזמן נשבעתי שאני לא אשלח שנות טובות במייל, במיוחד אחרי השנה ההיא ששלחתי את הברכה עם התמונה של הבחורה ההיא עם הממטרות ובטעות זה הגיע גם לדיקן... טוב, בעצם לא משנה הסיבה.

אז מאחר ואני נטול זכרונות ומאחר ואימייל לא בא בחשבון - החלטתי שאין פיתרון טוב מלנצל את הבלוג בשביל לאחל לכל מי שאני מכיר (וגם כאלו שלא) שנה טובה. ככה גם כל מי שיגיד לי אחר כך בטון נעלב "היי, לא איחלת לי שנה טובה", אני אוכל לענות לו בטון נעלב אפילו יותר "בטח שאיחלתי. מה, אתה אפילו לא טורח לקרוא את הבלוג שלי?!?!". אין דבר יותר פולני מזה.

אז שתהיה לכולכם שנה טובה ומתוקה ומלאת /* טקסט חסר */

שתי מילים על דורון אלמוג...ועוד שתיים על רם דור

Fri, 23 Sep 2005 15:39:54 GMT

אמנם התקרית שאולי לא מוכרת לכולם, במסגרתה האלוף במיל' דורון אלמוג נחץ בלונדון וחזר לארץ בלי לרדת מהמטוס בגלל צו מעצר שהוצא נגדו, היא כבר לא רלוונטית - צו המעצר בוטל.

מה שכן רלוונטי הוא התוצאה.

לא רוצה לדבר על מוצדקות/חוסר מוצדקות התביעה, ההתנהלות הנכונה/לא נכונה בבג"ץ שמרחה את הכל, ההריסה ההכרחית/לא הכרחית של 50 בתים ברפיח שהיתה העילה לתביעה, על אחריות מפקדים ואחריות מדינה או על הזכות/חוסר זכות של הבריטים לשפוט את אלמוג.

אני רוצה לדבר על הסיבה שדורון אלמוג נחת בלונדון.

אני לא מכיר את דורון אלמוג או את הדעות האישיות שלו והן ממש לא ענייני. שירתתי בפיקוד הדרום כשהוא היה אלוף הפיקוד ומלבד הצדעה מקרית פה ושם לא יצא לי לראות אותו.

לפי העיתונות דורון הוזמן ללונדון בין היתר מאחר ובתקופה בה היה אלוף הפיקוד היו מאות נסיונות לחדירה לישראל מהרצועה שסוכלו, מה שהפך אותו למומחה לטרור - וזה בדיוק מי שהבריטים היו צריכים שיעזור להם עם הנושא, אז קראו לו לפגישה (כך לפי העיתונות).

זה פחות מעניין אותי - אם הבריטים מעדיפים לעצור מישהו שמגיע לסייע להם אז מצידי שיאכלו את הכובע בפיצוץ הבא ברכבת תחתית, זו בעייה בעיקר שלהם (לפחות כל עוד אני לא מתכנן לבקר שם שוב).

אבל מה שמעניין אותי זה הסיבה השנייה שלשמה נחת בלונדון - בשביל לגייס כספים לבניית כפר לאוטיסטים. דורון אלמוג נלחם על הנושא כבר כמה שנים מסיבות אישיות, יש לו בן אוטיסט, והוא עזר להרבה הורים שהתמודדו עם הבעייה לא להתבייש ולחשוף את הנושא. הוא גם היה מהראשונים בצה"ל שדאגו לעזור לחיילים עם מוגבלויות להשתלב בצבא בתפקידים בהם הם יכולים לסייע. כאמור, מאחר ובסופו של דבר הוא לא יכל לנחות בלונדון, סביר להניח שאותן תרומות לא הגיעו.

אז אותם "פעילי שלום" , מה בעצם הם השיגו במבחן היחיד שבו נמדדים דברים: מבחן התוצאה? עיכבו (ונקווה שרק עיכבו) הקמה של כפר לאוטיסטים. את השמחה שלהם כשדורון נאלץ לחזור לארץ הם לא יכלו להסתיר וכמעט שיצאו במחולות וריקודים לרגל ניצחון "גוש שלום" (שכנראה לא שמעו על "כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל").

ובנתיים יושבים אותם אוטיסטים, בלי כפר ובלי נעליים ובוודאי מודים לדניאל מקובר וחבריו על תרומתם הגדולה לשלום כלל עולמי. עם כאלה "פעילי שלום", פלא שאנחנו כבר 55 שנה במלחמת קיום?

הנושא: הדחה

1. ואם כבר אנחנו בנושאי צבא - קראתי גם לא מזמן ידיעה על כך שאלוף פיקוד המרכז יאיר נווה, הדיח מתפקידו את קצין המודיעין של הפיקוד, אל"מ רם דור.

2. לפני כמעט 4 שנים הדיח אותי אותו רם דור (אז סא"ל) מהשלמת קציני מודיעין. בין היתר בגלל שפרסמתי ברשת הפנימית של הצוערים יומן דמוי בלוג שנקרא "יומנו של קמ"ן בדרך לדרגה" (מוכרת למישהו הכותרת?), בלוג שכלל בין היתר תיאור הומוריסטי של החיים בצל ההתנהלות הצבאית העקומה בארגון גדול. ותאמינו לי שהיה שם הרבה על מה לצחוק. גם הליך ההדחה עצמה היה אחד הדברים המצחיקים שקרו לי.

3. אני לא מאמין בצירופים קוסמיים, אבל הבלוג הזה, וההדחה הזאת, וההדחה ההיא, והבלוג ההוא מרגישים עכשיו פתאום כמו סגירת מעגל. וואט גווס אראונד - קמס אראונד.

4. ולרם רק נשאר לי לאחל בהצלחה בהמשך הדרך (איחלתי לחייל בהצלחה בהמשך דרכו), בין אם בתפקיד אחר ובין אם באזרחות במסיבת פול מון. בדיעבד הכיוון (הכפוי) שלקחתי היה אחד הדברים שאני יותר שמח עליו בחיים, אז אני לא נוטר טינה. אם הוא יגיע ללמוד בעברית אז אני אפילו מוכן לתרום לו את ההדפסות חינם שקיבלתי - הוא רגיל לצבא ויקח לו זמן לגלות שבאזרחות יש הגבלה על כמות הדפים שאפשר להדפיס.

5. בברכה,

גיא אולמר, סמל (במיל')

nos da cariad

Sat, 17 Sep 2005 03:59:13 GMT

בתקופת מבחנים אתה נמנע מלכתוב לבלוג, אבל לפעמים יש דברים שצריך להוציא.
יום שישי בערב. אתה על המחשב החל מאחר הצהריים, לומד למועד ב' של קורס ב- OS, "מערכות הפעלה".
אבל מתישהו מגיעה שעה מאוחרת, שאחריה כבר אין לך כח ללמוד ואתה מתחיל לפזול לכיוון דברים אחרים, למרות שהבטחת לעצמך שתקדיש את הימים הקרובים ללימודים למבחן. אבל מה, יום שישי בערב עכשיו וצריך לרענן את הראש.
חברה שלך וחברים אחרים יושבים עכשיו באלפי מנשה וזה מרגיש רחוק. לאיציק, חבר שלך שחוגג יום הולדת וגר לידך, אתה דווקא יכול להגיע בשניות. חוץ מזה, יש לו דיסק שלך שאתה צריך לקחת ממנו. חמוש בשאריות עוגה ונר אתה קופץ להזכיר לו כמה זקן הוא. אבל אצל איציק אתה פוגש חברים שמודיעים לך שהם קופצים למסיבה בבני ציון. בני ציון - אתה נזכר - זה לא רחוק מאלפי מנשה. פתאום מנצנץ הסיכוי שבכל זאת תראה את חברה שלך הערב.
חוזר הביתה, מתארגן, צופרים לך ויוצאים. 40 דקות אחרי אתה מוצא את עצמך במסיבה שמרגישה יותר כמו מסיבת שכבה. זה אמנם בני ציון אבל מרגיש כמו יבנה. חוץ מבן דוד רחוק מאור יהודה שמשום מה אתה תמיד פוגש במסיבות האלו, כמעט כולם מהבית, פרצופים מוכרים והרבה לחיצות ידיים + הבעת התעניינות מפוברקת בחיים של אנשים. למה לא יכלו לעשות את המסיבה קצת יותר קרוב ליבנה?
זה לא משנה: אתה לא פה בכלל בשביל המסיבה, אתה פה בשביל החברה, מתכנן להשאיל את האוטו של תומר ולקפוץ לאזור גדר ההפרדה. אבל פתאום אתה מקבל טלפון - החברה עם האוטו ותגיע כבר אליך. גם החברים שלך נהנים ונראה כאילו הם מתכוונים להשתקע. הכל נפתר והערב נראה פתאום ורוד.
אנד איזנט איט איירוניק: אתה מחכה בחוץ, ואיך שהחברה מגיעה לשער, אתה רואה את החברים שלך והטרמפ שלך מתקדמים בכיוון השני. הם לא מבסוטים מהמוזיקה, לא מבסוטים מהפנדלים שהם קיבלו מהבחורות ולא מבסוטים מהחיים באופן כללי. בקיצור, רוצים כבר לזוז בחזרה הביתה.
אתה מנסה למצוא את אחותך הקטנה, שמשום מה גם נמצאת במסיבה הזאת ולברר אם יש באוטו שהיא באה איתו מקום פנוי כדי לתפוס טרמפ על חברים שלה. הליך די משפיל לאח גדול, אבל כל האנשים האחרים שאתה מזהה מאזור יבנה גם ככה לקראת עזיבה. תוסיף על זה שהחברה שלך גם ככה נראית לא מרוצה מהמצב ותמחל על כבודך - אתה ניגש לשאול. אבל האוטו שמסיע את אחותך מלא. סססאמק.
ולא פלא שהחברה לא מרוצה: מנוקדת המבט שלה, נראה כאילו כל היום עשית את עצמך לומד קשה, לא באת לשבת עם איתה ועם החברים שלכם מהלימודים תחת התירוץ הזה - אבל פתאום כשיש מסיבה באזור אז אין לך בעיה לצאת. והיא? היא לא התלוננה ועשתה תמרונים כדי לארגן את האוטו והיא תוכל לפגוש אותך. אבל בשניה שהיא מגיעה נראה כאילו אתה חותך בחזרה הביתה.
פתאום הכל לא נראה ורוד. הצלחת, בכישרון היחודי שלך, לסבך את העסק. נראה גם שאתה עושה את זה יותר מידי בזמן האחרון. והכי גרוע, אתה חושב וחושב ולא מוצא דרך לתקן את זה.
אתה מנסה בכל זאת לדבר עם חברה שלך, מעכב את החברים שלך שרוצים כבר ללכת ולישון. זה המינימום שאתה חייב לה. הם יחכו - בשביל זה יש חברים. אבל נראה כאילו כל מה שאתה מנסה להגיד רק עושה את המצב יותר גרוע, כי אין לך באמת משהו טוב להגיד. אתה מתחיל להצטער על כל הרעיון שלך לצאת הערב. הרי יכולת לישון טוב במיטה עכשיו ולהתעורר מחר לעוד יום מענג של קריאת מצגות בOS. למה אתה צריך את הפלונטר הזה?
אין דבר יותר קשה מתחושת החרטה שמלווה בחירה שעשית ולא היית צריך לעשות. דניאל כהנמן קיבל פרס נובל לכלכלה על זה שהוא גילה שאנשים לא מתנהגים בצורה רציונלית. בין היתר זה קורה בגלל שאנחנו מוכנים להשלים בקלות עם בחירה שלא עשינו והיינו מרוויחים ממנה - אבל לא מוכנים לקבל בחירה שעשינו והפסדנו ממנה. אבל אתה, אתה לא מבין חוסר רציונליות שנובע משנאת סיכון, מהפחד לקבל החלטה, אתה אפילו בז לזה.
אתה מבין שלא תוכל לשפר את המצב יותר ומחליט לפרוש לאוטו ולחזור הביתה כדי שלא יסעו בלעדיך. כנראה שעשית צעד חכם בנקודת הזמן הקריטית הזאת, כי חברים שלך בנו על זה שתנהג בדרך חזור ודי התפרעו על הבירות חינם בבר. לפחות בחירה אחת חכמה עשית הערב: ממש לא ברור איך הם היו מגיעים בחתיכה אחת.
הדרך חזרה לא פשוטה. זו כמעט אותה הדרך המוכרת שנסעת בה הרבה פעמים על ציר יבנה-אלפי משנה, רק שעכשיו, עם הצטברות של לחות בקצה של העין שהופכת לדמעה, יותר קשה לראות בזמן נהיגה.
כולם באוטו נרדמו ממזמן. כולם חוץ מגיא שיושב מאחור. הרדיו כבוי ויש דממה באוויר. אתה וגיא לא מדברים כל הנסיעה חזרה. אתם לא צריכים - אחרי 24 שנים שאתה מכיר מישהו אתה לא תמיד צריך מילים. אפשר להנות מהשקט. גיא ממילא גולש למחשבות הפרטיות שלו, אולי על עדי החברה שלו ואולי על כמויות הבירה ששתה היום. עדי וגיא - אין ספק שזה נשמע טוב ביחד.
אתה בנתיים חושב על הערב הזה. על מה תכתוב כשתגיע הביתה. אתה יודע שאתה תכתוב. חושב בדיוק על כל הדברים שעכשיו מופיעים פה. חושב גם על השורה הזאת שאתה כותב בדיוק עכשיו. חושב האם זה יצא נחמד שאתה כותב על זה שאתה חושב לכתוב את השורה שאתה כותב. אתה נזכר לרגע במשפט דומה שאומה תורמן אמרה בסוף הסרט קיל ביל ולבסוף מחליט להכניס את השורה הזאת. טרנטינו לא טועה.
טלפון מהחברה קוטע את חוט המחשבות, היא מודיעה לך שהיא הגיעה הביתה - ביקשת קודם שתודיע כדי שלפחות לגבי זה אתה לא תדאג. אתה שואל אם להתקשר כשאתה מגיע הביתה והיא ענתה שאין על מה לדבר. השיחה הסתיימה.
מכירים את תחושת הגוש הזה שחונק את הגרון? זה בדיוק ההרגשה עכשיו. אתה אפילו לא יודע מה יותר קשה לך עכשיו, זה שהיא אמרה שאין על מה לדבר או זה שהיא אפילו לא ביקשה שתודיע כשאתה מגיע הביתה בשלום, כמו שהיא תמיד מבקשת.
מגיעים הביתה ואתה יודע שאם אתה תתחיל לכתוב עכשיו אז זה ימשך אל תוך הזריחה ושאתה צריך ללמוד מחר. אבל למי בכלל יש חשק ללמוד מחר? בבת אחת איבדת בכלל את כל הרצון לגשת למבחן הזה, הרי גם ככה אין שום סיכוי שבעולם שלא אצליח להתרכז בלימוד אחרי היום הזה, אז אפשר לזרוק את זה לקיבינימט. אולי יש דברים יותר חשובים בחיים ממבחנים.
אתה מתחבר למסנג'ר ופתאום השם שלה קופץ. היא בטח גם כותבת עכשיו משהו. אתה יודע שלא תוכל להגיד עכשיו את כל מה שאתה רוצה להגיד. אתה מנסה בכל זאת ואתם מעבירים שיחה מאד קצרה במסנג'ר שמסתכמת בזה שהיא אומרת לך להתראות. היא חושבת שלסיים ב"לילה טוב" זה לא במקום. אתה שולח לה בתשובה שאלה "למה לילה טוב זה לא במקום?" כי אתה באמת לא מבין מה לא בסדר בלאחל למישהו שהלילה שלו יהיה טוב? גם אם היום היה רע אז שלפחות שהחלומות יהיו טובים. אבל עד שאתה לוחץ על send היא כבר התנתקה.
אתה נזכר לרגע בשיר של דיוויד גריי מהאלבום החדש שיצא השבוע. השיר נקרא nos da cariad והשורה go to sleep my one true love and may our dreams be sweet שמתוכו משום מה מתנגנת לך בראש בלופ כבר כמה ימים.
אתה עוד מתלבט אם לכתוב לה את זה במייל, או להכניס את זה ליומן שלך במקום. אתה רוצה להכניס את זה ליומן, כדי שהיא תדע שאתה מתכוון להלחם על הקשר הזה. הרי מייל כל אחד יכול לכתוב. קצת מפחיד אותך להכניס נושא לא קשור כזה לבלוג שלך, אבל אתה מאמין שזו הבחירה הרציונלית. הרי תמיד בזת לשנאת סיכון לא רציונלית. שנייה לפני שאתה לוחץ על כפתור הפרסום, אתה חושב על איך שכל הערב הזה סתם התחיל בעצם מזה שהלכת לאיציק.
ואז אתה נזכר שאפילו לא לקחת את הדיסק שלך ממנו.
"nos da caraid", אגב, בתרגום מגאלית-וולשית זה "לילה טוב אהובה". אתה מגלה את זה בשש בבוקר, כמה אירוני. מרפי, מרפי, בן זונה.

מכתב פרידה

Sun, 17 Jul 2005 18:01:12 GMT

היינו שנתיים ביחד ועברנו הרבה.
לא תמיד השקעתי ואפילו לכלכתי לא מעט, אבל אין ספק שהתגברנו על מכשולים וצרות לאורך הדרך.
גם לא תמיד היתה לנו את הפרטיות שלנו והשקט שלנו ואנשים נכנסו יצאו לנו מהחיים.
אבל עכשיו זה נגמר, ידענו כבר לפני כמה חודשים שזה הולך לקראת זה. אני פשוט צריך את הספייס שלי.
אני צריך שינוי, אני צריך להתקדם בחיים.
זה אני ואני מצטער.
אז ארזתי כבר את הדברים שלי והתכוננתי ללכת. אבל עכשיו פתאום אני מרגיש את הריקנות הזו מבחוץ, חודרת פנימה. הרגשה קרירה, למרות החמסין ששורר בחוץ. אני מסתכל מסביב והכל חשוך. מתכונן ללכת.
אבל אז אני נזכר, שהשארתי עוד בקבוק של קורונה במקרר.
למה לא בעצם? בירה אחת אחרונה לזכר השנתיים שעברנו.
היא קרירה ומחליקה בגרון, עוזרת גם להעביר את תחושת המחנק.
אבל גם היא מסתיימת מתישהו. ואני כבר החלטתי שאחריה אני קם והולך. בלי להסתכל אחורה.
הדלת נפתחת בצורה חלקה, ואני נזכר בחיוך איך לא מזמן שימנתי את הצירים החורקים שלה עם שמן קנולה.
בסוף אני יוצא וסוגר אותה אחרי בידיעה שעכשיו זה באמת נגמר

יום חמישי, 14.7.05, גיא נפרד מדירה 1 בבניין 3, מעונות גבעת רם.

ועוד משהו על ביולוגים והסתברות

Mon, 04 Jul 2005 11:36:20 GMT

אם כבר הזכרנו הסתברות, ניחוש שאלות אמריקאיות והטלת מטבע הוגן, אז שני טיפים חשובים:

1) אם אתם לא יודעים את התשובה בשאלה אמריקאית - תמיד תלכו על ג'. אי אפשר לטעות פה. זה בדוק ב-100%. זה גם לפי משפט שהוכחנו בכיתה.

2) בחיים, אבל בחיים אל תאמינו לביולוגים. אם הם אומרים לכם שיש שמש בחוץ ,לכו לבדוק. מצד שני, אי אפשר לסמוך על זה שהם תמיד משקרים לכם ופשוט לסמוך על ההיפך (בניגוד לתימנים למשל, שתמיד משקרים). בקיצור - כל דבר שאתם שומעים מביולוג, עדיף לטובתכם שתוודאו באמצעות הטלת מטבע הוגן. זה לא משהו אישי נגד אף ביולוג, זה פשוט נובע מהגדרת המקצוע שלהם והם יודעים את זה יותר טוב ממני. הייתי אומר לכם לשאול ביולוגים אם זה באמת נכון - אבל אנחנו נכנסים פה שוב לפרדוקס שאי אפשר להאמין לאף מילה שלהם (ותודה לדודו שהזהיר אותי. לחדשים: דודו הוא סטודנט לביואינפורמטיקה מתימטית שלומד בבן גוריון. זה בטח התואר הראשון עם השם הכי ארוך בעולם ולכן זה ממש מגניב לרשום את זה על כרטיס הביקור שלך. מצד שני, התואר הזה לא עוזר בכלום, אז יש פה איזה טרייד-אוף)

ברוכים הבאים לטרויה

Tue, 14 Jun 2005 16:16:14 GMT

יום שלישי, שבוע אחרון לסמסטר ואז נכנסים לבום של תקופת המבחנים.

היום יצאה מהדורת סופשנה של הסמארטיתון (לחדשים: הסמארטיתון הוא עיתון הסטודנטים של קמפוס גבעת רם, נכתב ונערך ע"י סטודנטים במהלך השנתיים האחרונות ויוצא לאור במהדורה איכותית של דף A3 שחור לבן דו צדדי. העיקרון דומה לפיהאתון, העיתון של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בהבדל הקטן שהסמארטיתון לא משעמם בטירוף ולא לוקח את עצמו ברצינות).

החל מלפני חודשיים התחלתי לכתוב שם, או אם להעמיד דברים על דיוקם: סתם שלחתי כתבה ואיכשהו המניפולטורים במערכת החליטו להכניס אותי ככתב. מאז אין לי ברירה אלה גם לכתוב מידי פעם משהו ומאחר ואין לעיתון עדיין מהדורה אלקטרונית (בוא נודה באמת: מאחר ואני עצלן וזה חוסך לי לחשוב על דברים חדשים) אני רואה לנכון לפרסם פה את הכתבה שלי מהמהדורה הנוכחית (סתם שתדעו: במדעי המחשב קוראים לזה "שכפול קוד" ובתרגילי תכנות באוניברסיטה מורידים לך המון נקודות על דבר כזה, סתם כי הם מנייאקים):

איך להתגונן מסוסים טרוייאנים?

בהתחשב בהפוגה הזמנית במצב המדיני עד יום ההתנתקות, לא פלא שהעיתונים הגדולים מתפנים לכותרות אחרות. השערורייה התקשורתית שהסעירה את המדינה בשבועות האחרונים הייתה פרשת "הסוס הטרויאני" שחשפה פרשיית ריגול תעשייתי בין החברות הגדולות במשק. כל העיתונים פינו את הכותרות הראשיות לטובת העניין ולכן מן הראוי שגם עיתוננו שמופץ בקמפוס אשר מרכז את טובי המוחות העתידיים בתחום אבטחת המידע, יתייחס לעניין. לאור זאת, החלטנו לצרף את עשרת הדיברות לאיתור, התגוננות ומניעת חדירת סוסים טרויאניים:

למרות הקושי בזיהוי סוסים טרויאניים, ישנם כמה מאפיינים מסגירים אשר יסייעו לכם לאתר אותם: הם עשויים עץ, משתרכים לגובה 12-15 מטר בממוצע ויש להם בטן חלולה מלאה בלוחמים עם שמות מוזרים.
במידה וסטודנט, עמית לכיתה, מציע לכם לאחסן את חיית המחמד שלו אצלכם במעונות לתקופה קצרה – אל תתפתו! סביר להניח כי בבוקר תגלו שהתרגיל שלכם באלגברה נעלם. לא סתם האבטחה לא מאפשרים כניסה של חיות לקמפוס – הם פה בשביל להגן עליכם מעצמכם.
אם אתם גונבים לסטודנט אחר את החברה שלו ובורחים איתה ליוון, לפחות תוודאו שהוא לא דוקטורנט במדעי המחשב שעושה תזה על "גניבת זהות דיגיטלית". יש סיכוי טוב שמחר במלון יעירו אתכם פקידי מכס יוונים עם כפפות גומי לבנות וצו על הברחת כדורי ויאגרה בחלל הבטן.
שמרו תמיד על דו"ח מעבדה מפוברק ומלא שגיאות במגירה. זו הפעם האחרונה - באחריות - שמישהו ינסה להחדיר לכם סוס טרויאני.
אם בראד פיט מסתער לכיוון הכללי שלכם לבוש בחצאית וחנית – זה הזמן להרים את הרגליים ולברוח. בעצם, לא משנה מי מסתער עליכם – כל עוד הוא לובש חצאית ומחזיק חנית, כדאי לברוח. הוא קרוב לוודאי יותר משוגע מכם, אז אל תשחקו אותה גיבורים – כולם יודעים שאתם חנונים מגבעת רם.
לפי תקנון האוניברסיטה, סעיף 14.7.2 תת סעיף א': "סוסים טרויאניים ו/או מחלה/אשפוז ללא הרדמה מלאה ו/או מוות של קרוב משפחה שאינו מדרגה ראשונה אינם מהווים עילה לקבלת מועד ג' במבחן". אז אל תגידו שלא ידעתם – עדיף שתהיו מוגנים.
סתם שתדעו: מיקרוסופט מחלקת לכם כסף! לחצו כאן על מנת לקבל את הצק וכשמופיע חלון עם אזהרה וסימן קריאה אדום בולט, תתעלמו ממנו ולחצו "אישור".
אם הגעתם עד לכאן והסיסמא שלכם למייל היא עדיין "123456" אז אין לנו מה להגיד לכם חוץ מזה שאתם ממש, אבל ממש טיפשים. פשוט מגיע לכם סוס טרויאני.
אם כבר החדירו לכם סוס טרויאני – ההמלצה הכי טובה היא להרפות את השרירים ולהסניף "פופרס". זה לפחות יכאב פחות.
איזה גרוע הסרט "טרויה", הא?

אני שונא לינוקס

Thu, 02 Jun 2005 22:58:39 GMT

אני פשוט שונא לינוקס. אין ספק שזו מערכת ההפעלה הגרועה ביותר שנוצרה אי פעם. זבל של מערכת הפעלה (הייתי כותב חרא של מערכת הפעלה, אבל אני לא בטוח אם מותר לי)

לצערי, בית הספר להנדסה ומדעי המחשב לא מסכים איתי. הם חושבים שלינוקס זה "סבבה של מערכת הפעלה". הם חושבים שלינוקס נותן לך "חופש פעולה". הם חושבים שלינוקס זו "מערכת ההפעלה הכי מקצועית למי שרוצה ללמוד מדעי המחשב".

הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אם לינוקס לא היתה זבל של מערכת הפעלה. כל מעבדות המחשבים של בי"ס (ז"א רוס והאקווריום) משתמשות במערכת הפעלה של לינוקס.

היום עשיתי את הטעות הנוראה של לבדוק איך הבלוג שלי נראה על דפדפנים שעובדים על לינוקס. התחברתי דרך אחד המחשבים במעבדה ומסתבר שלמרות שלינוקס זה זבל של מערכת הפעלה, דווקא רואים הכל כמו שצריך בלי גלישה של העברית מחוץ לשני הצדדים של המסך (לעומת מה שקורה בהרבה מידי אתרים אחרים שמנסים להיכנס אליהם משם).

נו, אז אמרתי לעצמי שאם כבר אני מחובר, אולי נעדכן כבר את הבלוג ונספר על השבוע המאד מתיש שהיה לי.

את זה הייתם צריכים לקרוא עכשיו, אבל במקום זה אתם קוראים שלינוקס זה זבל של מערכת הפעלה. היה דווקא פוסט די מעניין, אבל כרגיל ברגע האמת - שלוחצים על כפתור ה"publish entry", אתה רואה איך הדפדפן ה"יציב" קורס לתוך הריק וכל העבודה שהשקעת יורדת לטמיון. מזל שאני מקבל לפי שעה.

את הפוסט המקורי אני בטח אפרסם כבר בקרוב, לפחות מה שאני אצלי לשחזר ממנו. בנתיים לפחות היה לי חשוב שתדעו שלינוקס זה זבל של מערכת הפעלה. אני בטוח שזה יעצבן הרבה מאד מ"אוהבי הלינוקס" של גבעת רם או סתם יצורים אחרים דומים, ורק המחשבה על איך הם מכחילים עושה אותי די מאושר. וזה טוב לסיים את השבוע מאושר. הרבה יותר טוב מלסיים את השבוע במחשבות על איך התפתתי לכתוב על מערכת ההפעלה הזבל הזאתי.

שיהיה לכם אחלה סופשבוע.