מיומנו של סטודנט בדרך אל התואר

גם על דה מרקר זרקתי, אבל בסוף מצאתי את הזמן בלו"ז הצפוף שלי לחזור לכתוב שם. נקווה שזה לא יהיה חד פעמי.

חדשות טריות וניתוח מעמיק בבלוג החדש:

כן, עוד פוסט בבלוג החדש, ששכחתי לעדכן עליו כאן:

 

פוסט חדש עלה בבלוג החדש. רלוונטי מתמיד לסטודנטים הפעם.

אתם מוזמנים לקפוץ לשם ולקרוא

פוסט חדש בבלוג החדש על משחק החיים:

תעדכנו את הסימניות שלכם, המועדפים שלכם, קוראי הRSS שלכם ומה שלא יהיה.

All my bags are packed
Im ready to go
Im standin here outside your door
I hate to wake you up to say goodbye
But the dawn is breakin
Its early morn
The taxis waitin
Hes blowin his horn
Already Im so lonesome
I could die

So kiss me and smile for me
Tell me that youll wait for me
Hold me like youll never let me go
cause Im leavin on a jet plane
Dont know when Ill be back again
Oh babe, I hate to go

 

יאללה, עזבו אותכם שירים עכשיו. כנסו כנסו: http://cafe.themarker.com/view.php?u=40983

 

לפני מספר שעות כתבתי כאן פוסט מאד חריף כנגד עופר עיני ושאר המושחתים בהסתדרות. איום השביתה המופרך בשל הלנות השכר ברשויות המקומיות פשוט עלה לי על העצבים.

מסיבות שפירטתי בפוסט, הסברתי למה אני חושב שהשילוב של ההסתדרות ושל מרכזי המפלגות הוא הדבר הכי מטונף, מסריח ומסואב שקיים בישראל וכי יש למחוק את זכות הקיום שלהם.

כמו כל מספר חודשים, אנחנו שומעים על איום השביתה, שהיה הפעם גדול וממשי מתמיד. ואני? למה זה בכלל מעניין אותי? כמו רוב האזרחים בישראל התייאשתי, ואין לי כוח להיות עוד לוחם בשחיתות, אין לי כוח לנסות לנקות את המערכת המטונפת הזאת. אין לי כח לעמוד מול ערימת העלוקות שיושבת על הקופה הציבורית וגורמת לכולנו נזק בלתי הפיך. התרגלנו לנזק הזה, כמו להרבה דקירות קטנות של מחטים שמכאיבות לך אבל לא הורגות אותך.

ומטריף אותי הרעיון הזה, שמשביתים משק שלם בשביל בעיות של הלנת שכר ברשויות מקומיות, שנובע בין היתר מכך שהן מלכתחילה מעסיקות יותר מידי אנשים ואחר כך לא יכולות לעמוד בתשלום שלהם. הנושא צריך להיפתר בין עובדי הרשויות, בית הדין לעבודה ומשרד הפנים. ראשי הרשויות חייבים ללכת לכלא, ואם הדבר לא נאכף אז ההסתדרות (שכביכול דואגת לעובדים היקרים) צריכה להפגין מול ראשי הרשויות ולצאת למלחמה נגדם, ולא נגדנו. האנשים שמשלמים את המיסים שבזכותם ההסתדרות והמגזר הציבורי המנופח שלנו קיימים. הטיעונים של ההסתדרות להשבתה הם מופרכים. לפגוע באזרחים בשביל להפעיל לחץ פוליטי על ממשלה הוא מה שעושים ארגוני טרור. בדיוק כמו מחבלים מתאבדים שנשלחים להרוג אזרחים תמימים בשביל לפגוע בבטן הרכה ולהפעיל לחץ פוליטי, כך עושה גם ההסתדרות כשהיא משביתה את המשק ומשבשת את החיים של אזרחים תמימים בשביל להשיג את מטרותיה. ורק שיהיה ברור: כן. אני משווה את ההסתדרות לארגוני טרור ואת העומדים בראשה לטרוריסטים. הם לא הורגים אנשים, אבל הם ללא ספק פוגעים בזכויות אדם. מעט זכויות האדם שקיימים במדינה חסרת החוקה שלנו. אבל למרות הדעה האישית שלי, לא הייתי בכלל כותב כלום- כי כמו שכבר ציינתי, אין לי כוח. אבל הפעם עופר עיני נגע בנקודה רגישה: הטיסה שלי לאמסטרדם שאמורה לצאת לדרכה בצהרי יום חמישי.

האיום להשבית את נמלי התעופה, הקפיץ לי את הפיוז. לא רק בגלל החוצפה לשים את זכות השביתה מעל חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אלא בגלל החוצפה לדפוק לי את החופשה המתוכננת שלי, אחרי 3 שנים מסויטות של לימודי מדעי המחשב ולחץ אטומי שלא איפשר לי אפילו לצאת לקפריסין. אז בתגובה החלטתי להעביר כאן מסר מאוד ברור ומאד תקיף: אולי להילחם בשחיתות אין לי כוח, אבל מי שמתעסק עם החופשה שלי - צריך לדעת מה יפול עליו. טני בד"כ לא מתעצבן מדברים, כמה רציניים שלא יהיו. אמא שלי היא בעלת כישרון פנומנלי לשגע אותי בצורה שלא תיאמן, אבל היא כמעט היחידה שיכולה להוציא אותי מאיזון. רוב האנשים, מעולם לא נתקלו בי כשאני עצבניאבל כשזה קורה, לא כדאי לעמוד בדרך שלי. והיום זה כמעט קרה.

אם השביתה בנמלי התעופה היתה יוצאת לפועל - הייתי צריך לממש איום מאד מפורט שכתבתי כאן. עיקריו של האיום היו להקדיש את הזמן שיתפנה לי בעקבות ביטול החופשה למציאת דרכים לרמיסה משפטית, ציבורית ופוליטית של עופר עיני ושל הסתדרות העובדים. ואם הזמן הזה לא היה מספיק - אז להמשיך במסע הצלב הזה עד שאני אוכל למלמל לעצמי. הפוסט הזה אולי נכתב בהומור, אבל עופר עיני לא היה צוחק בכלל.

אבל לצערי קריסה מוחלטת של המחשב גרמה לפוסט ללכת לאיבוד בין אלפי ביטים ממחושבים שלעולם לא אוכל לשחזר. וכנראה שלמזלו של עופר עיני, ממש קצת לאחר מכן הוא החליט לרדת מהעץ שטיפס עליו והשביתה נדחתה. לפחות נכון לעכשיו.

אומרים שטעם הנקמה הוא הטעם המתוק בעולם. אני לעומת זאת, אצטרך להסתפק בינתיים בטעם של פנקייק הולנדי.

ואיך אפשר בלי עוד קצת פוליטיקה?

בסוף השבוע שעבר יצא סופית הרמטכ"ל היוצא דן חלוץ לגמלאות. את ההחלטה הוא קיבל לפני קבלת המלצות וינוגרד לפעילות צה"ל במלחמה, ואחרי הרבה מאוד רפש שהוטל בו בתקופה שאחרי כניסת צה"ל ללבנון, החל משאלות חצי לגיטימיות לגבי יכולתו לפקד על צה"ל ועד לשטויות לא רלוונטיות כמו פרשת תיק המניות. במקרה של חלוץ האש הגיע מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה.

השמאל הקיצוני עוד זוכר לו את תשובתו "רעד קל בכנף" לשאלה מה הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה - כאילו שזו לא התשובה הלגיטימית שצריך לענות כל טייס שנמצא במטוס ואמור להתמקד ב100% בביצוע המשימה שלו בלי להתעסק ברגשות.

הימין הקיצוני עוד זוכר לו את היותו רמטכ"ל ההתנתקות, שהיה האחראי על הביצוע בפועל להעביר דירה את ישובי חבל עזה, בלי קשר לעובדה שמרגע שהוטלה על הצבא המשימה זהו תפקידו של הרמטכ"ל.

ה"ירוקים" בדרגים הבכירים הכפופים לו מלמטה עוד זוכרים לו את הרפורמות במטה הכללי, המינויים שהביא של קצינים מתוך חיל האוויר לתפקידים במטה הכללי והרפורמות בשיטות העבודה שהביא איתו מחיל האוויר. אני זוכר את התקופה שלי בבה"ד 1, בה למדנו שיטות פיקודיות וכיצד בצה"ל הירוק תמיד נפעמו מהניהול המוצלח של חיל האוויר, שיטות התיחקור וקבלת ההחלטות המקצועית - אבל כנראה שההתפעמות היא רק עד לשלב בו הנהלים מגיעים אליהם ועלולים לסכן להם את הקידום. מה גם שמדובר בטייסים, שהירוקים תמיד אוהבים לשנוא. מי בגלל התנאים המועדפים שלהם ומי בגלל פחיתות הכבוד בגלל הסיסמא "הטובים לטייס".

האנשים שמעליו - אולמרט ופרץ - אולי לא היו רוצים לראות את חלוץ מתפטר, אבל אין ספק שהם מקווים לצאת בשלום מועדת וינוגדר ובזכות חילוף הרמטכ"לים לטעון שהמסקנות הוסקו, החילופים נעשו וכמובן שאין צורך גם לשלוח אותם הביתה.

וזו בעצם היתה הבעיה העיקרית של דן חלוץ, ושל כל מי שנמצא יותר מידי באמצע. באמצע אין אחווה וסולידיות שיש בקצוות ולא תמיד תמצא אחים לצרה - כי אולי הרוב נמצא באמצע, אבל זהו הרוב הדומם. כשאתה באמצע אז לאנשים שבצדיים הרבה יותר קל לראות אותך, לכוון אליך ולתקוף אותך, מאשר אחד את השני.

אבל זהו, חלוץ כבר לא באמצע. הוא השתחרר ונשאר לי רק לאחל לו בהצלחה באזרחות ושלא ישכח את המגבת כשהוא יוצא להזדכות על הקיטבג באפסנאות - לי השיכחה הזו זה עלתה במת"ש ו20 שקל קנס, ופשוט חראם על מענק השחרור.

ואם כבר חלוץ יוצא מהאמצע, אז למרות שהוא לא בדיוק הילדה הקטנה מתוך השיר The middle של Jimmy Eat World, אני רוצה להקדיש לכבוד האזרחות את הבית השלישי:

 

 

נדהמתי. נדהמתי לקרוא כל כך הרבה על המשפט של רמון בעיתוני סוף השבוע וההכפשות על בית המשפט. אחרי שחבר חצי-משפטן הסביר לי שלסמוך על העיתונאים אי אפשר וכדאי לי להתייחס רק לפסק הדין עצמו, החלטתי לקרוא אותו בעצמי. בכל מקרה יש לי מבחן בקרוב בקורס "דיני עסקים" וקריאת פסקי דין יכולה תמיד להיות תרגול טוב.

אז אני לא מבין הרבה במשפטים, אבל אחרי שקראתי את פסק הדין (ותודה לדובר בתי המשפט) נדהמתי עוד יותר. לא אכפת לי עכשיו מתאוריות קונספירציה שנויות במחלוקת או כל מיני דברים אחרים. אכפת לי רק מהשורה התחתונה, ועל מה משפטים מוכרעים בעצם.

בקורס הזה של "דיני עסקים" תמיד קודחים לנו בשכל על מבחן "האדם הסביר" וכל דבר כמעט מתנקז לשאלה "האם האדם הסביר היה נוהג כך?". אז השאלה המרכזית במשפט רמון היא האם האדם הסביר היה מפרש את שיחת הפלירטוט כאילו המתלוננת מתחילה איתו? האם האדם הסביר היה מאמין שהמתלוננת מנסה להתחיל איתו?

השופטים במשפט רמון, באמצעות שלל טיעונים, קובעים שלא. יותר מזה - הם קובעים שכלל לא היתה שיחת פלירטוט. מבחינתם, כשבחורה אומרת לאדם שהיא לא מכירה "בוא איתי לקוסטה ריקה" או "השר, אני לא יכולה לעמדו בפניך" לא מדובר כלל בפלרטוט - אלו משפטים שהוצאו מהקשרם. מהו לדעתם ההקשר הנכון של "אני לא יכולה לעמוד בפניך?" על זה הם לא עונים.

זאת ועוד, הם אומרים כי עצם העובדה שהמתלוננת פנתה לרמון בתור "השר" (ולא "חיימקה" כנראה) מסירה כל ספק של שיחת פלירטוט. הרי הדבר ידוע לכל גולנצ'יק ששר אי פעם "אוי הקצינה / אוי הקצינה / עם התלתל על הפיטמה / וכשאני רואה אותך / תחתוני צרים עלי". הרי אם אתה פונה אל הקצינה בתואר "הקצינה", הרי שאין כאן שום כוונה לפלרטוט, שלא נדבר על כוונה לזיין את מושא השיר.

זאת ועוד, מסבירים השופטים כי עצם העובדה שרמון כלל לא ידע את שמה של המתלוננת, הדבר עומד בניגוד מוחלט לאווירה של פלירטוט. השופטים, אשר כנראה בקיאים לחלוטין בנושא ויוצאים לחרוש על הפיק-אפ ברים בתל אביב לאיזה דרינק אחרי יום עבודה מפרך, יודעים לספר לנו את הדבר שידוע לכל בליין ובליינית בTLV: כשאתה מתחיל בשיחת פלירטוט, הדבר הראשון אשר אתה עושה הוא לשאול לשמה של המפלרטטת עימך. הרי מתי תשאל אותה לשמה?! בסיגריה שאחרי?! בחביתה של הבוקר?!

פסק הדין עצמו מלא בעוד כל מיני פרשנויות ביזארית ולא הגיוניות ונראה כאילו כולו בנוי על איזו לוגיקה מעגלית: היא צעירה, חכמה, נאיבית וצודקת, ולכן אפשר להאמין לה. הוא לעומת זאת מנסה להתחמק מהאשמה, ולכן הוא לא אמין (כי הטיעונים שלו לא תואמים לטיעונים שלה, שכידוע אפשר להאמין להם), ולכן הוא אשם.

חובת השופטים במשפט פלילי שכזה היא להרשיע במידה ובוצע מעשה מגונה מעל לכל ספק סביר. במקרה שלנו, שבו השופטים מאמצים כל פרט קטן בגירסת התובעת, מתייחסים בסלחנות לכל טעות קטנה שלה ומתעלמים לחלוטין מעדויות כי המתלוננת אינה אמינה, קופצים להם בפסק הדין ספקים אחושרמוטה סבירים כי אולי אמנם היה מעשה - אבל לא מעשה מגונה.

אחרי פסק דין כזה, נותר לאדם הסביר רק לתהות מה היה קורה לו אם הוא היה נמצא בסיטואציה כזו. כיצד יהיה עליו לפרש התנהגות ביזארית של אישה, קצינה שלמה בצה"ל, שאמורה להיות כביכול בוגרת ומושכלת (הרי בצה"ל שלנו אם היא לא היתה בוגרת היו מדיחים אותה מקורס קצינים כנראה), שמצד אחד רוצה לקחת אותו לקוסטה ריקה, ומצד שני נותנת לו את הטלפון שלה אחרי שהוא מנשק אותה.

למזלנו, המתלוננת, בראיון שנתנה אחרי המשפט, מבהירה לאדם הסביר מתי נשיקה תחשב מבחינתה מעשה מגונה ומתי לא:

האם הבנתם, בני אדם סבירים יקרים? רמון תרח זקן, צעיר רק בשנה מריצרד גיר ומבוגר בשנים רבות מבחורים צעירים כמו גורג' קלוני בן גילו של אבא שלה. טוב, אז אולי זה גם בגלל שהוא נראה פחות טוב מהם. הוא פשוט לא מושך. בכלל, הסיבה היחידה שהיא בכלל הציעה לו לטוס איתה לדרום אמריקה, היא שבזכות החסינות הדיפלומטית שלו בטח יהיה הרבה יותר קל בשבילה להעביר קצת גנג'ה במעברי גבול. תודו שלהעביר את זה במזוודה של שר משפטים זה הרבה יותר קלאסה (והרבה יותר נוח) מלהחביא טולה בתחת.

ואם עדיין לא ברור לכם מה הלך פה - נחלצים לעזרכתם התותחים של Saturday Night Live ומסבירים לכם בדיוק כיצד ניתן לחזר אחרי בחורות בלי להסתבך בתביעות משפטיות - ובמצב השופטים שלנו בארץ היום מדובר פשוט בסרטון חובה כדי שתלמדו לא להסתבך עם החוק. תלחצו כבר!